אל תחריר ברחוב ארלוזורוב

אחרי הפגנה של תשע שעות מול הוועד הפועל של ההסתדרות החליט מרכז איגוד העובדים הסוציאליים לדחות את ההסכם שהשיג עופר עיני במשא ומתן עם האוצר. זאת הייתה אחת ההפגנות הממושכות ביותר על מדשאות הוועד הפועל ברחוב ארלוזורוב, אשר הושפעה כנראה מרוח המהפכה המצרית ושביתת השבת בכיכר אל תחריר.

גם האומץ של חברי וחברות המרכז לדחות את הצעת יו”ר ההסתדרות למרות צעקותיו ואיומיו הזכיר את האומץ של מפגיני מצרים. האם יש סיכוי שבהשראת המהפכות הדמוקרטיות בסביבה ישתחררו העובדים משלטון ההסתדרות עליהם ומשם תתחיל הדמוקרטיזציה של ישראל? הדבר תלוי בעובדים, ובראש וראשונה העובדים הסוציאלים שנאלצו בסוף המאבק להשלים עם הסכם רע שנכפה עליהם על-ידי שיתוף פעולה בין ההסתדרות, האוצר ובית הדין לעבודה.

סנונית ראשונה לאפשרות של דמוקרטיזציה באה למחרת ההפגנה הממושכת מול הוועד הפועל כאשר עובדי כימיקלים חיפה החליטו לפרוש מההסתדרות ולהצטרף לארגון “כוח לעובדים“. אם יש ארגון דמוקרטי הקורא תגר על השליטה המונופוליסטית הכפויה של ההסתדרות, הרי שזהו הארגון הקטן שהחל מארגון עובדי קופי שופ ועובדי מעבדות והמאבטחים של מכון ויצמן והפך לאט לאט לאיום על ההסתדרות בכל מקום בו היא נכשלת.

עצם האיום של “כוח לעובדים” מחזק את העובדים במשא ומתן. במו”מ של העובדות הסוציאליות עם האוצר הוזכר איום המתחרים כדי לנמק את הצורך בצו הרחבה שיגן על 5,000 העובדות הסוציאליות הבלתי מאורגנות ומועסקות בעמותות והשירותים המופרטים. הרי השלב הבא הוא לארגן אותן ב”כוח לעובדים” או במקרה הטוב יותר להדיח את הנהגת האיגוד ולדאוג לפרישתו מההסתדרות.

ההסתדרות היא ארגון בלתי דמוקרטי בעליל, בו לאגף לאיגוד מקצועי ולמועצות הפועלים סמכות עליונה מעל לועדי עובדים ולאיגודים המקצועיים. סמכות זו מתבטאת בחובה לקבל אישור של ההסתדרות לצאת לשביתה, במעורבות ההסתדרות בניהול המו”מ, ובסמכותה לחתום בשם העובדים – גם בניגוד לרצונם. שליטתה נשענת על שיתוף הפעולה עם הממשלה וארגוני המעסיקים, הגובים עבורה את דמי החבר ודמי טיפול מקצועי על-ידי ניכויו בתלוש המשכורת.

ההסתדרות משתפת פעולה עם האוצר בהפרטה וההעסקה הקבלנית הפוגעת בעובדים המאורגנים, וגם ביצירת הסכמי דור ב’ הפוגעים בעובדים הצעירים. בזמן שביתת העו”סיות  הציע עיני, בלי בושה,  לשקול הסכמי דור ג’!

הבעיה, כמובן, איננה עיני האיש אלא המבנה הבלתי דמוקרטי של ההסתדרות. אבל דווקא בגלל שליטתו הריכוזית על ארגון ביורוקרטי יש ליו”ר כוח עצום לנהל מאבקים לפי ראות עיניו. עמיר פרץ בחר לנהל מאבקים בעלי משמעות סמלית: נגד סגירת מפעל אומן באופקים ובעד זכות ההתארגנות של עובדי הדרום של כימיקלים חיפה, בעד זיכוי חצי אחוז לעובדת השכירה ונגד הפגיעה בפנסיה. מאבקיו עוררו תקווה למנהיג חברתי והאכזבה ממנו הייתה רק כאשר הפך לשר הביטחון. גם עיני בוחר מאבקים הנראים לו משיקולי תדמית, אבל בחירותיו מצביעות על אופורטוניזם ושרירותיות, שהם ביטוי לכוחו הריכוזי העצום מעצם היותו יו”ר ההסתדרות.

העובדים החזקים אינם זקוקים להסתדרות כדי להיאבק על תביעותיהם. כך ועדי חברת החשמל ובזק, ואיגודים אוטונומיים כמו המהנדסים והטכנאים. איגודים אחרים פרשו מזמן מההסתדרות, כמו ארגון המורים, הסתדרות הרופאים, וועדי הסגל הבכיר באוניברסיטאות. ההסתדרות מתמקדת בהסכמים קיבוציים של העובדים החלשים בסקטור הציבורי, וגם בפרטי, בו ההסתדרות איננה טורחת לארגן את העובדים ומסתפקת בצווי הרחבה.

הרחבת המרד נגד השליטה הבלתי דמוקרטית של ההסתדרות והממשלה בשוק העבודה עשויה להיות אחת הבשורות הגדולות של הצטרפות ישראל למגמות הדמוקרטיזציה במזרח התיכון. השליטה הבלתי דמוקרטית בעובדים לא נגמרת כמובן בחברי ההסתדרות וגם לא בעובדים ישראלים בלתי מאורגנים, היא נמשכת בחוסר ההגנה והזכויות של העובדים הפלסטינים, של העובדים הזרים החוקיים והבלתי חוקיים. מי שישכיל לאתגר את כל אלה יהפך למחולל הדמוקרטיזציה של ישראל.

פרופסור לב גרינברג הוא מחבר הספר “ההסתדרות מעל הכל” (הוצאת נבו, 1993), ושימש כיועץ בכיר לרפורמות במבנה ההסתדרות בשנים 1994-1997