ב”דה מרקר” פורסם אתמול תרגום של מאמר מעניין שכתב לואיס יוצ`יטל, Louis Uchitelle, כתב כלכלי ב”ניו יורק טימס” ומחבר הספר The Disposable American: Layoffs and Their Consequences. יוצ`יטל מבקר במאמר זה את ההתייחסות לתמ”ג (תוצר מקומי גולמי) כמדד העיקרי לבדיקת איכותה של המערכת הכלכלית. אצלנו התמ”ג הוא בגדר עיקרון אמונה דתי שיש לסקול את כל מי שכופר בו.
יוצ`יטל כותב:
“משך 75 שנה היה התוצר המקומי הגולמי (תמ”ג) האמצעי העיקרי למדידת החיוניות של כלכלת ארה”ב. מבין שלל הנתונים הסטטיסטיים, התמ”ג נחשב לסוג של סלבריטי – מחשבון ענק ויהיר האוסף לקרבו את כל הפעילויות המתבצעות תמורת תשלום ב-50 המדינות שמרכיבות את ארה”ב. הסכום השנתי המפורסם – כלכלת ה-14 טריליון דולר – מסמן את ארה”ב כאומה העשירה בעולם, כשמודדים אותה בכסף..
ב-15 השנים האחרונות התרחש השינוי – אף שהתמ”ג המשיך לטפס, המשכורות קפאו, הפנסיות הצטמצמו או נעלמו לחלוטין והאי-שוויון בהכנסות גדל והלך. במקביל, נחשפו בעיות אחרות. לדוגמה, תנופת הבנייה של בתי כלא חדשים תרמה רבות לתמ”ג, אבל הנזק שנגרם מהפשעים שהצריכו לבנות בתי סוהר מלכתחילה לא הופחת מהסכום הכולל. גם הנזקים לסביבה והיערות המתכלים לא נכללו בסטטיסטיקה, וביטוח הבריאות נמדד בסכום הכסף שמבוזבז, ולא ברמת השיפור בבריאות התושבים.“
יוצ`יטל מצטט קטע מרתק וביקורתי על התמ”ג מתוך נאומו של רוברט קנדי המועמד הדמוקרטי לנשיאות באוניברסיטת קנזס בשנת 1968.
” במשך זמן רב מדי ובמידה רבה מדי, נראה שוויתרנו על המצוינות האישית ועל ערכי הקהילה שלנו לטובת השגתן של מטרות חומריות. התוצר הלאומי הגולמי שלנו כעת הוא יותר מ-800 מיליארד דולר בשנה. ואולם התוצר הלאומי הגולמי שלנו, אם זו אמת המידה שלפיה אנו בוחנים את אמריקה, כולל גם זיהום אוויר, פרסומות לסיגריות ואמבולנסים שמפנים את הגופות מצדי הכבישים המהירים.
התוצר הלאומי הגולמי שלנו כולל מנעולים מיוחדים על הדלתות, ובתי כלא לאנשים שפורצים לבתים אלה. הוא כולל את הרס עצי הסקויה, ואת אובדן פלאי הטבע במרוץ הקדחתני. הוא כולל נפלם וראשי נפץ גרעיניים, וגם מכוניות משוריינות לשימוש המשטרה במלחמה נגד המהומות בערינו. הוא כולל את הרובה של צ`רלס וויטמן, את הסכין של ריצ`רד ספק ואת תוכניות הטלוויזיה שמעלות על נס את האלימות רק כדי למכור צעצועים לילדים.
התוצר הלאומי הגולמי שלנו אינו מבטיח את בריאות ילדינו, את איכות החינוך שלהם או את חדוות המשחק שלהם. הוא אינו כולל את יפי השירה שלנו או את חוסן חיי הנישואים שלנו; את רמת השיח הציבורי שלנו, או את יושרתם של נושאי המשרות הציבוריות; לא את החמלה שלנו ולא את המסירות למדינה. הוא מודד הכל, בתמציתיות, מלבד את הדברים אשר הופכים את החיים לראויים. הוא יכול להגיד לנו הכל על אמריקה, מלבד הסיבה שבשלה אנו גאים להיות אמריקאיים”.
הכלכלן אמרטיה סן, פילוסוף וחתן פרס נובל לכלכלה, המוזכר במאמר של יוצ`יטל, ביקר אף הוא את המדד הכלכלי הזה ופיתח יחד עם הפילוסופית מרתה נוסבאום גישה ומדד אלטרנטיביים, עליהם כתבתי בספר “תיאוריות של צדק חברתי”
גישת היכולות (capabilities approach) פותחה כאלטרנטיבה לתיאוריות המרכזיות של הצדק החברתי: התיאוריה התועלתנית, תיאוריות הצדק הליברליות-שוויוניות כמו זו של ג`ון רולס ותיאוריות ליברטריאניסטיות דוגמת זו של רוברט נוזיק. אמרטיה סן ומרתה נוסבאום שותפים לגישה זו, אף-על-פי שכל אחד מהם מבסס אותה על הצדקה נורמטיבית שונה: בעוד סן מעמיד בבסיס הגישה את ערך החירות, נוסבאום מצדיקה את הגישה בהסתמכות על ערך הכבוד.
גישת היכולות לא נותרה אך ורק בגדר עמדה פילוסופית, אלא היא גם בעלת השפעה מעשית על עיצוב מדיניות חברתית וכלכלית. הגישה היתה אחד ממקורות ההשראה של המדד לפיתוח אנושי של האו”ם – UNDP, ולעיצוב מדיניות פיתוח כלכלית בינלאומית. גישת היכולות הציגה מדד למדידת איכות חיים, מדד שהוא אלטרנטיבה למדד המקובל המודד את התוצר הלאומי הגולמי לנפש – GNP.
על פי גישת היכולות, מדד ה- GNP, המעמיד את הגדלת התוצר הלאומי הגולמי לנפש כמטרה חברתית-כלכלית יחידה, ומהווה קריטריון מרכזי להשוואה בין מצבן הכלכלי של מדינות, סובל ממספר ליקויים מהותיים. המדד הזה אינו מספק מידע על אודות חלוקת העושר וההכנסה בין תושבי המדינה, וגם אינו מתייחס לקיומן של חלוקות שונות מאוד של משאבים חברתיים וכלכליים בין תושבי מדינות בעלות תוצר לאומי גולמי לנפש זהה. כך ייתכן, שבמדינה אחת יתרכז כל העושר בקרב קבוצה מאוד מצומצמת, בעוד שבמדינה אחרת תהיה חלוקת המשאבים הכלכליים הרבה יותר שוויונית. מדד המתייחס אך ורק לתוצר הלאומי לנפש גם אינו מספק לנו מידע על משאבים ותנאים כלכליים וחברתיים שאינם באים לידי ביטוי בקטגוריות של עושר וההכנסה, כמו תוחלת חיים, תמותת תינוקות, הזדמנויות חינוכיות ותעסוקתיות, חירויות פוליטיות, יחסים בין-גזעיים ויחסים בין-מגדריים. מדינות בעלות תוצר לאומי גולמי לנפש גבוה יכולות עדיין להיות מדורגות במקום נמוך בממדים החברתיים והכלכליים האחרים. לדוגמה, בדרום אפריקה, בתקופת משטר האפרטהייד, משטר האפליה הגזעית, התוצר הלאומי הגולמי לנפש היה גבוה באופן יחסי. גם לסינגפור יש תוצר לאומי לנפש גבוה באופן יחסי, אולם קיימות בה הגבלות משמעותיות על חירויות פוליטיות.
מדינות שהן בעלות תוצר לאומי גולמי לנפש זהה יכולות להפגין מידה רבה של שונות בנוגע לשוויון בין המינים. לפיכך, למרות שלפקיסטן ולהונדורס יש תוצר לאומי גולמי זהה, שיעור הנשים היודעות קרוא וכתוב בפקיסטן הוא 23% בעוד שבהונדורס הוא 71%. מצדדי גישת היכולות טוענים, שבאמצעות מיפוי עשיר יותר של צרכים בסיסיים מצליחה גישתם להעניק לנו תמונה רחבה ומשמעותית יותר של איכות החיים אשר ממנה נהנים אנשים במדינות השונות.