אזהרת מסע לישראל: צונאמי מזרחי משתולל
המועצה לביטחון לאומי בשיתוף המטה ללוחמה בטרור פרסמו לאחרונה אזהרת מסע מיוחדת לישראלים המתכננים (מסיבות השמורות עימם) להישאר בארצם. האיום: צונאמי מזרחי. למי שפספס את האזהרה נעדכן כי בחודשים האחרונים מתנקז לו הקרב המתמשך על התרבות הישראלית אל זירת המוזיקה הפופולארית. בשקט בשקט, כך מתברר, השתלטה המוזיקה ‘המזרחית’ על כל חלקה טובה. מצעד העשור של ערוץ 24 וגלגל”צ רק קיבע את מגמת ‘ההשתלטות’ הזו, והתגובות המקוננות לא איחרו לבוא.
אזהרת המסע מתפרסמת שוב ושוב בחודשים האחרונים באמצעי התקשורת השונים. כותרת השער בכתבה של רז שכניק בעיתון הגדול במדינה (23.10.09) בישרה על הזעקה האשכנזית כנגד ההשתלטות של המוזיקה המזרחית. הזמרים המזרחיים, כך מתברר, מציפים את אולפני ההקלטות, עוברים להרצליה פיתוח, ובכלל הם בכל מקום. אל מול ה”צונאמי המזרחי”, אנו עומדים בפני “‘שוקת שבורה” של המוזיקה הישראלית, זו ש”תמיד היתה הדגל של התרבות, במובן הזה של הישראליות, הדבר הכי יפה בסביבה […] כמעט מוזיקה קלאסית.
המוזיקה המזרחית, כך עולה מהכתבה, היא וולגרית, רדודה, שטחית, פלסטית, לא מושקעת, חסרת כבוד ומסירות, נמוכה, מזויפת או בקיצור “ז’אנר של חמם והגש”. העובדה שמי שנזעק נגד הז’אנר גם מספר על הכסף גדול שמושקע כיום בהפקה, על הסאונד המעודכן, ועל הנגנים המובילים בשוק, אינה מפריעה לרצף הטענות על האיכות הנמוכה. אם נדלג לרגע מעל התובנה הפוסט-מודרנית השחוקה ביחס לביטול ההיררכיות בין תרבות גבוהה לנמוכה, כדאי להזכיר שגם מאפיינים של איכות הם בגדר אופנה שקובעת הקבוצה החזקה. קביעות אלו נעשות לעיתים קרובות כדי להעניק לגיטימציה לכוח שבידה. מכאן שהדימוי של המוזיקה הישראלית הוותיקה כבעלת עליונות תרבותית מגן על העמדה השלטת של יוצריה ומצדדיה, מכיוון שהוא מציג אותם כראויים לזכויות היתר שלהם. ובכלל כיצד תוכל המוזיקה המזרחית לעמוד בסטנדרטים כה גבוהים, שאפילו מלכת הזמר האגדית אום כלת’ום לא יכלה לעמוד בהם, וכשהגיעה ארצה בשנות ה- 30 נמנע ממנה לקיים קונצרט בקולנוע מוגרבי בטענה שאינה עומדת ברמה הנדרשת.
חשוב להבין כי אין מדובר באזהרה מסע חלקית המתייחסת לאיזור מוגדר, כי אם באזהרה כוללת הממליצה להישמר בכל רחבי המדינה. הכתבה מאופיינת בפאניקה מוסרית מ”הצונאמי המזרחי” המאיים לשטוף את הכול. הפאניקה, שאחד מסימניה המרכזיים הוא חוסר הלימה בין התופעה לבין התגובה לה, משרטטת את הגבולות המוסריים של החברה ומטרתה לשמר את העולם האידיאולוגי. כמיטב המסורת של פאניקה מוסרית אנו למדים שזו ממש ההזדמנות האחרונה להציל את המוזיקה ואת החברה הישראלית. צריך למהר כי “הכל כאן פלסטי, הכל כאן שטחי”, כי “המוזיקה הישראלית נמצאת היום בנקודת שפל שלא היתה כמותה”, וכי “איזו סיבה יש לאמנים להוציא מוזיקה באמצע גל מזרחי עצום כזה?”
כמקובל באזהרות מסע, נלווית אליהן דרגת האיום. כאן מדובר באיום קונקרטי גבוה מאוד, כמו גם איום פוטנציאלי מתמשך, המצריך נקיטת אמצעי עירנות וזהירות מיוחדים. המצב חמור כי אינו רק עכשווי אלא כזה שנושא השלכות מרחיקות לכת לעתיד, שכן המוזיקה הזו משאירה אחריה אדמה חרוכה: “אין דרך חזרה מהוולגריות הזו” מצוטטת חוה אלברשטיין, “לא נוכל להחזיר את הפופ, הרוק ושירי ארץ ישראל למקומם הקודם והטוב”.
כדי להבהיר את החומרה, מתריע רוני בר-און מנכ”ל הליקון ש”אם האמנים שלנו, הישראליים […] לא ימשיכו להיות מטופחים על ידי משהו מאורגן – לא יהיו לנו כבר אמנים מהסוג הזה […] צריכה לקום עכשיו זעקה כדי שהמוזיקה שהיא לא ים-תיכונית תצליח לשרוד. אחרת זה כל מה שיהיה כאן.” החשש הרב מופנה גם אל עבר עתידם של ילדינו: “זה עניין של חינוך” מצהירה אלברשטיין, “אני מקווה שההורים של היום יכולים להשמיע לילדים שלהם דברים אחרים ממה ששולט כאן […]. מחרה ומוסיף אחריה בר-און: “אם לילדים שלנו לא יהיו אלטרנטיבות, בעוד 20 שנה הם ילמדו את שירי מושיק עפיה […] האם בעולם של היום היו קמים שלמה ארצי, חוה אלברשטיין, שלום חנוך. האושיות עליהן גדלנו?”
השיח בכתבה מאופיין בדימויים צבאיים כמו השתלטות, הסתערות וכניעה. כדי להמחיש את השבר הגדול מספר מפיק בכיר: “הגעתי פעם לאולפן הקלטות […] בחדר חזרות אחד אני רואה את משה פרץ, בשני את רגב הוד, בשלישי שמעתי סלסולים וברביעי את ליאור נרקיס, או שזה היה רון שובל – אני לא ממש זוכר. פעם הייתי רואה את ברי סחרוף בחדר אחד, את ארקדי דוכין בשני ואת שלום חנוך בשלישי”. מעבר לשמות הזמרים מהם עלינו להבין את השינוי הקיצוני שחל, מלמד אותנו התיאור גם על ההומוגניזציה והאחידות שבה נתפסת המוזיקה המזרחית בעיני הדובר. ליאור נרקיס או רון שובל זה לא ממש משנה, כולם שם הרי אותו דבר, בדיוק כמו ההוא האנונימי שמסלסל באחד החדרים.
גם שלומי ברכה, חבר להקת משינה לא ממש מבחין בין הזמרים המזרחיים השונים. כשהוא משתף בחוויות הטראומטיות שעבר בזמן שצפה במצעד העשור הוא מונה לצד הזמר משה פרץ, גם את אבי פרץ (שלא נכח באירוע), ואת שמעון פרץ (שאינו קיים כלל). “כל משפחת פרץ” הוא מסכם. ההסתכלות המאחידה הזו מכחישה שונות בקרב הזמרים והמוזיקה שלהם, ומרדדת אותה לכדי יחידה אחת בלתי מובחנת. אחת התוצאות של מהלך כזה הוא שמוזיקה מזרחית ומוזיקה ישראלית ממוקמות כשני מרחבים נפרדים. ריבוי הזמרים המזרחיים המצליחים ששם משפחתם פרץ מטריד מאוד גם את דרור רפאל ובטור בוואלה! בו תהה “איך השתלט הזמר הים תיכוני על המדינה?”, הוא מספר כי “מי שנוחת בארץ בימים אלה משוכנע שהוא הגיע לאמצע חאפלה בפאתי איסטנבול. קובי פרץ, משה פרץ ולך תדע עוד כמה פֶּרֶצים מסתובבים כאן.”
האחרוּת של המוזיקה המזרחית מכוּננת בכתבה של שכניק דרך פרקטיקות סימולטניות של הומוגניזציה ודיפרנציאציה שמעצבות אותה כז’אנר בעייתי – שייך וזר, נוכח ונפקד. מחד בולט בכתבה ניגוד בינארי היררכי מרכזי ובו מוצבת מוזיקה ישראלית (ואף מילה על שירי עם רוסיים) אל מול מוזיקה מזרחית כאילו זו אינה חלק ממנה אלא רק האחר שלה. מאידך, כחלק ממנה המוזיקה הזו מכלה אותה מבפנים. מחד, כפי שראינו, כל הזמרים המזרחים הם אותו דבר (אין אפילו צורך להבחין ביניהם). מאידך, ישנה הבחנה בין סתם זמרים מזרחיים לבין זמרים מזרחיים אותנטיים. לפי אלברשטיין “הרבה מהזמרים המזרחים האותנטיים די מאוכזבים ממה שקורה היום בזמר המזרחי”. לא ברור בדיוק כיצד נעשית ההבחנה בשם אותה אותנטיות מדומיינת (שכמושג צמחה בד בד עם הקולוניאליזם), אבל טוב שישנה אושייה כמו חוה לספר לנו עליה. “אם תקשיב לשירים של פעם,” היא מוסיפה, “של זוהר ארגוב ואביהו מדינה, תמצא שהרמה של הטקסטים הייתה הרבה יותר גבוהה. היום זה לא באמת זמר מזרחי אותנטי. זה סתם פופ למועדונים. בשירים של פעם היה משהו אמיתי […] אתה יכול להשוות את זה לג’ו עמר?”
אולי אי אפשר להשוות אף זמר, מזרחי או לא, לג’ו עמר ז”ל, אבל כדאי להזכיר את עיקום האף והצקצוק בלשון שהיו גם אז לנוכח הטקסטים והלחנים של השירים, את כל הדלתות הסגורות בהן נתקלו ארגוב, מדינה ואחרים, ואת עמר שחי כאן כמו צמח בר עד שנאלץ לכתת את רגליו לניכר. המשהו האמיתי אליו מתייחסת אלברשטיין לא עזר למוזיקה המזרחית להישמע ברדיו או בטלוויזיה, וזו נאלצה למצוא ערוצים עוקפים אל הקהל בעזרת הקסטות של התחנה המרכזית, הופעות מאולתרות ברחובות, או סוכנים ‘זרים’ כמו טריפונס ואריס סאן.
פריחת המוזיקה המזרחית מתוארת בכתבה כצונאמי אשר סחף כבר אומנים ותיקים, זמרי פופ, להקות רוק, והרכבים אלטרנטיביים. גם גלגל”צ, ששנים סימנה טריטוריה שמדירה מוזיקה מזרחית, מותקפת בכתבה על שינוי המגמה ופתיחת שעריה. “זה לא ממש בסדר”, נכתב, “כיון שקו מוזיקלי של תחנה ציבורית צריך לחתור לפלורליזציה ולא לטיפוח של גטו חדש”. קשה להיזכר בכתבות דומות כשהמוזיקה המזרחית התנהלה בגטאות שלה ב ‘על הדבש ועל הכיפאק’, ‘אגן הים התיכון’ וכמובן ‘דרור- למנצח שיר מזמור’, לשם יכול היה סוף סוף להתקבל אותו אביהו מדינה האותנטי של אלברשטיין, לאחר שנדחה שש פעמים מפסטיבל הזמר ההוא, ‘הישראלי’.
יותר מכל נדמה שההצלחה המזרחית דורכת על יבלות. איך העזו אלה שזה עתה ירדו מן העצים לצמצם פערים, לזוז מהמשבצת שהוקצתה להם. הדוברים השונים משתמשים בשיח הקיפוח אך הפעם כנגד מזרחים: “פעם הם טענו לקיפוח היום הם עברו לגור בהרצליה-פיתוח”, “המזרחים אוכלים הכול. גם פירורים כבר אין לנו”, “אם אין לי היום שם משפחה מסוים ואני לא מסלסל, אין לי סיכוי”, “בעולם ים-תיכוני הרבה יותר קל. הם עדיין זוכים לחוויה מתקנת”. כחלק ממגמת הקיפוח הזו מתוארת הסבתו של ערוץ המוזיקה, ‘ערוץ ליאור נרקיס’ הוא מכונה בזלזול, לאחד “מעמודי האש של הזמר המזרחי”. רק אירוני הוא להזכיר את עמוד האש, עוד מתחם סימבולי ממנו הודרו מזרחים עד ל’רוח קדים’ של דוד בן –שטרית.
בכתבה מוזכרת כניעתה של קיסריה לכיבוש המזרחי. ההופעות התדירות של זמרים מזרחיים בהיכל התרבות ובקיסריה הן לצנינים בעיני הכותבים. את התכנית הספסל האחורי (14.11.09), פותחת מאיה דגן כך: “תראו חברים, אני לא יודעת מה אתם עשיתם השבוע, אבל אני הייתי בהופעה של עופר לוי המלך בהיכל התרבות. כן…היה טירוף, אנשים רקדו בטירוף על הכסאות ואיפרו על הסדרנים, וכל הזמן הם שלחו את המלצר לעשות refill לפלטת מטוגנים, לך תסביר להם שזה לא המלצר, זה זובין מהטה”. באמת לך תסביר להם, מה להם ולתרבות. גם בכתבה של אילן לוקאץ‘באולפן שישי (30.10.09) על שדרן רדיו מצליח של מוזיקה מזרחית, יש מקום לזובין מהטה. בכתבה אנו מתוודעים להופעה של ליאור נרקיס בהיכל התרבות. המצלמה מתרכזת בדיוקנו של מהטה, לצד מנצחים אחרים של התזמורת הפילהרמונית,ללא ספק ‘בעלת הבית’ של ההיכל. משם היא גולשת מטה, אל האנשים המחכים להיכנס, ואז אנו מקבלים רצף תמונות, כאילו אגביות, של חצאיות מיני ונעלי עקב, נעלי ספורט לבנות, ורגליים המונחות על משענת הכסא. אלו באות להבהיר – ללא מילים – מה קרה להיכל הקודש, סליחה להיכל התרבות.
בטור שלו מבכה דרור רפאל את קיסריה ש”מארחת מדי ערב את שרית חדד ואייל גולן משל היתה מועדון הפלאקה”. ואכן, קיסריה זוכה כמה חודשים קודם, לכתבה שער נפרדת (10.7.09) בה מקוננים על הפיכתו של היכל התהילה הלאומי לטברנה. תחת הכותרת ‘הורדוס, שלמה ארצי, קובי פרץ’ אנו שומעים על הפלישה הגדולה, ועל החשש למעמדה ויוקרתה של הקיסריה לנוכח ההצפה המזרחית. הניגוד הבינארי המרכזי מעמיד את היכל התהילה הלאומי אל מול הטברנה, את האמפי הרומי-אשכנזי מול המועדון. כדאי לשים לב להיכל תהילה ואמפי -שמות מעוררי כבוד, יראה וניחוח של לאומיות אל מול אולם המופעים (אולם החתונות כמובן) והטברנה העממיים, עם ניחוח ההמוניות והצפיפות. שהרי אנו יודעים מרפאל כי “בשביל החבורה של עפיה, לשיר באירועים זו שיאה של קריירה”.
הנרטיב העיקרי של הכתבה אם לומר זאת בתמצית הוא – הלו, משטרה? כאן המדינה, רצינו לדווח על פריצה. המקום: ביתו של שלמה ארצי. הפורצים: זמרים מזרחיים. כי מעבר למספר הצופים הגדול שקיסריה יכולה להכיל, אין ספק שמדובר במיתולוגיה: “בתפיסה הישראלית, שהתגבשה בעיקר בעקבות הפיכתו של ארצי לאמן הבית, קיסריה זה המקום של הגדולים […] יעד רחוק, כמעט בלתי אפשרי […] הקיץ הזה ביתו של שלמה ארצי נפרץ. כל מה שנשאר ממנו זה כמה ברזים מזהב ועשרות אגורות שהושארו עבור הרוק הישראלי”.
אכן, מראות קשים, ואפילו אסור להתלונן כי כמו שאומר רפאל “אם תגיד שלא בא לך לשמוע את זה, אתה גזען”.
ואם לחזור לאזהרת המסע בשל גל הצונאמי המזרחי שפוקד את האיזור, נותר רק להזכיר כי אזהרות המטה ללוחמה בטרור אינן בבחינת איסור. ההכרעה אם לבקר או לשהות במדינה נתונה לשיקול דעתו של כל אדם והיא על אחריותו הבלעדית.


