החוצפה של מירב
במאמר חצוף, פשוטו כמשמעו, מירב ארלוזורוב – חסידה שוטה של הקפיטליזם החזירי (כפי שמשמיץ אותו עכשיו גם ידידה למערכת, גיא רולניק) – מסבירה מחדש מדוע שום דבר לא צריך להשתנות. שני קטעים שבו את ליבי ועיני במאמרה הדמגוגי, שכותרתו “<StrippedTag/FONT>מי בכלל צריך להפריט את בנק לאומי?<StrippedTag/FONT>“. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
1: <StrippedTag/FONT>”השאלה השנייה היא מה עשתה השליטה של המדינה בבנק לאומי לניהול של הבנק, והאם יש קשר בין הדרך השקטה יחסית שבה בנק לאומי צלח את המשבר הנוכחי (להבדיל מבנק הפועלים, למשל) לבין הבעלות הממשלתית עליו? זוהי שאלה שעד לפני חודשיים היינו נסקלים באבנים על עצם העלאתה, כי הרי ברור היה שאין דבר טוב יותר ונכון יותר מאשר בעלות פרטית על בנק. משמע, אין דבר ברור מאליו יותר מאשר הצורך הדחוק בהפרטתו של בנק לאומי.”<StrippedTag/FONT>
בואו ננסה להבין את הכתוב: ראשית, לפתע ניתן להשוות בין ביצועי הבנק המופרט (הפועלים) לזה המולאם (לאומי), ואפילו לשבח את האחרון. שנית, וזה כבר ממש מופלא, אפשר לכתוב בגוף נסתר, “היינו נסקלים באבנים על עצם העלאת השאלה”, מבלי למצמץ. על זה רציתי לשאול: מי זה “היינו”? מי הם שכל כך רצו לשאול את השאלה לפני חודשיים וחששו לחייהם, כאילו הם חיים תחת איום באבנים מתעופפות, ממש כמו בשטחים. לו רק ידענו שיש בינינו אמיצים כאלה, היושבים במערכת העיתון הביקורתי הידוע TheMarker ומבקשים לשאול שאלות כלכליות קשות, ורק החשש לחייהם מונע זאת מהם, הרי מיד שהיינו נחלצים לעזרתם ויוצרים חומת מגן בצורה שבעדה הם יכלו לשאול את אותן שאלות קשות. זאת וגם זאת: את מי בעצם רציתם לשאול? מי הם אלה שאיימו כל כך בבוטות על חופש הדיבור של מירב ארלוזורוב וחבריה? שוב, במדינה דמוקרטית מן הראוי שנדע בבירור מי הם אלה השמים מחסום לחופש הביטוי, ובמיוחד של אלה המבקשים להציג שאלות נוקבות על המדיניות הכלכלית השולטת בכל.<StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>
2: <StrippedTag/FONT>אז מה המסקנה? כמו כל דבר אחר בחיים, גם כאן המסקנה היא מעורפלת ולא חד-משמעית. מתברר שהרבה יותר ממבנה השליטה הפורמלי בבנק, חשוב מיהם האנשים שמנהלים את הבנק. מנהלים טובים יש גם תחת בעלות פרטית וגם תחת בעלות ממשלתית, כשם שיש מנהלים גרועים תחת שתי השיטות.<StrippedTag/FONT>
לאחר ניתוח נוקב של היתרונות והחסרונות של הבעלות, ועכשיו אנחנו מופת לעולם שצריך לבוא וללמוד מאיתנו כיצד שומרים על יציבות ועל משק המנוהל גם בידי הממשלה (<StrippedTag/FONT>רולניק אמרנו<StrippedTag/FONT>?), ארלוזורוב מגיעה למסקנה מופלאה בעיני: לא חשובה הבעלות, אלא רק המנהלות (או המנהלים). מה? על זה כבר אין לי מה להגיד. אכן, נפלאות דרכיה של שטיפת המוח. השורה התחתונה, אם לא הבחנו עד כה, נשארה אותה אחת: הקפיטליזם מנצח, והוא יישאר איתנו לנצח. כי בטוב וברע, הוא השיטה ואין בלתה. <StrippedTag/FONT><StrippedTag/FONT>


