• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

בית משותף באמת

אורי ניב מוצא את הפתרון ליוקר המחייה ולכמיהה לסולידריות עליהן דובר בקיץ האחרון בבית הדירות העירוני – משיתוף בעניינים טכניים וירוקים ועד מרחבים קהילתיים כמו פינות אורחים. וזה ממש לא סותר פרטיות
אורי ניב

שני כיוונים מעניינים שהצטלבו בין גלי המחאה של הקיץ האחרון היו הקריאה נגד יוקר המחייה (בקול שעלה בראשית המחאה) והתקווה לסולידריות בחברה הישראלית (הקול שהיכה גלים והפך אותה לרחבת היקף וחובקת סקטורים רבים ומרוחקים זה מזה). אני סבור שמרחב אחד בו ניתן להתמודד עם שני הקולות הללו קיים בבית הדירות העירוני הממוצע.

המילה “סולידריות” מתורגמת במילון העִברי המקובל כ”הדדיות” וכ”הזדהות”, אולם כּמוסים בה רעיונות וכיוונים מורכבים שגוניהם כוללים את הנכוֹנוּת להכיר את הזולת ולחלוק עמו מציאות חיים. כשאני חושב על בניין דירות מטרופוליני סטריאוטיפי, עולים לפני פרטים (אנשים) רבים, שחיים בסמיכות רבה זה לזו ובכל זאת ניכרת ביניהם הימנעות הדדית ולא הדדיות. למעשה, התמסרות לפרטי ולפרטיות נראית לי כאבן יסוד בסגנון החיים העירוני (אין לי עניין לבקר את המתח הביזארי בין קידוש הפרטיות או הבדידות לבין ההתעקשות לחיות בצפיפות אנושית מובהקת. מה גם שאני שותף פעיל, נאמן ומסור לאותו סגנון חיים).

ובכל זאת, ייתכן וניתן להפר חלקים מהפרטיות הזו. אני רוצה להציע מתווה שעל פיו דיירות ודיירים בבניין העירוני המשותף המקובל יוכלו לבחור שדות אותם יחיו במשותף. מדובר במִנעד רחב של אפשרויות, החל מן הטכניות ביותר ועד לכאלו שתובעות אינטימיות עזה בין המשתתפים. המטרה הפשוטה שבשיתוף זה היא חיסכון בהוצאות ובשטח דיור; המטרה המורכבת יותר מנסה לענות לסיסמאות הסולידריות, או האמפתיה, שהנצו בקיץ – תחושות שלאמונתי יסודן בתסכול ובבדידות שחווים יותר ויותר נשים וגברים.

צילום: cc by-Images_of_Money

כבסיס אני מציע להתנסות בשיתוף בשירותים טכניים שעל פניו כל בית נזקק להם:

חדר כביסה משותף. העובדה שכמעט בכל דירה קיימת מכונת כביסה, וזו פועלת בין שעה לחמש בשבוע, היא בזבוז משווע של מקום ושל כסף. כנ”ל לגבי מייבש או שטחי תלייה של כבסים. חדרי כביסה משותפים מקובלים בכל מיני מקומות, למשל בניו יורק; חיבורים לאינטרנט או לטלוויזיה בכבלים או בלוויין. רשת אלחוטית בניינית תוכל לתת מענה יעיל וזול יותר; תפיסה שיתופית של גגות הבניינים. גגות עירוניים הם לרוב משאב כעור ומבוזבז במיוחד. שיתוף בלוחות לקולטני שמש לחימום מים יהיה יעיל יותר, וגם הפיכת הגג למרחב נעים ופורח לרווחה ולפנאי של דיירי הבית יוכלו לשאת פרי כספי ורוחני עבור דיירות הבית, ואפילו מתקנים נוחים לאחסנה בטוחה של אופניים.

אם תחושת הדיירים תהא כי חוויית השיתוף חיובית, אפשר להפכה למשמעותית יותר: משירותים מורכבים ויקרים יותר שנקנים במשותף, כמו מתקני כושר או תנורי אפייה, דרך מרחבי אחסנה ופינות אורחים משותפות, כמו למשל חלל ובו מקרן ומסך לצפייה בסרטים באיכות מהממת שלדירה יחידה קשה להרשות לעצמה, ועד לפרויקטים מורכבים ממש כמו קומפוסט משותף, קולטנים סולאריים שמטרתם ייצור חשמל לצריכה פרטית, אגירה ופלטור של מי-גשמים (שהרי רוב המשקעים במישור החוף ניגרים אל מערכת הביוב העירונית ומנוקזים אל הים – אפילו לא מוצאים את דרכם אל אקוויפר החוף) ואפילו רכב משותף לדיירי הבית.

ברור שזה לא מקובל לבחור בצורת חיים כזו, וכי היא תדרוש מאמץ, התלבטויות והתמודדות עם קונפליקטים. אחד האתגרים הוא להגיש אותה למשתמשים חדשים (דיירות ודיירים) באופן שיאפשר לכל מיני-קהילה כזו (כל בית משותף, לצורך הדיון) לבחור את מידת ואת סוג השותפות הנכונים מבחינתה. במבט ראשון ייראה כאילו דרך כזו של שיתוף סותרת פרטיות, אבל בניהול משאבים נכון נפתחות אפשרויות לפרטיות איכותית יותר. למשל, כזו שחוסכת הוצאת זמן וכסף, ובכך מפנה את המשאבים הללו למקומות אחרים.

נכתב במסגרת קורס לכלכלה חברתית של ד”ר גליה זלמנסון לוי

כנראה שיעניין אותך גם: