למרבה האימה, המוות הטלוויזיוני של משפחת הד”ר עז א-דין אבו אל-עייש הוא בדיוק מה שהיה חסר בתקשורת הישראלית לכל אורך המתקפה על עזה. הסיפור כולל את כל המרכיבים שצריך בשביל לשכנע ישראלים שמדובר בקורבן, באדם אמיתי שחיילינו הרסו את חייו בלחיצת כפתור. הד”ר אל-עייש יודע עברית, עובד בישראל, עשה מחקר על השפעת המלחמה על ילדי שדרות, מתנגד לחמאס, ויש לו הרבה חברים יהודים שיעידו על כל זה. “כמעט הייתי אומר פלסטיני ציוני”, אמר גבי גזית. אם מוסיפים לקלחת את השידור החי קורע הלב בערוץ 10 ואת התעקשותו של שלומי אלדר להישאר דקות ארוכות באולפן עם השיחה מעזה – מקבלים את התמונה האמיתית הראשונה של הסבל הפלסטיני שהצליחה לזעזע את הציבור הישראלי. פתאום המוני אנשים התחילו לשלוח זה לזה את הלינק המצמרר, ובטוקבקים לראשונה נרשמה חריגה משמעותית מקו ה”מגיע להם, להיכנס בהם” האופייני.
אסונו של אבו אל-עייש הוא אדיר, ובצדק תואר כ”איוב מודרני” על ידי חבריו. אבל קשה לחמוק מהשאלה המציקה: למה רק הוא? למה 300 ילדים מתים מתוך 1,300 הרוגים סך הכל לא הזיזו לישראלים? למה הגרסאות העדכניות של כפר כנא כבר לא הפריעו לאף אחד?
“אל-עייש” בערבית הוא “החי”. “אבו אל-עייש” הוא “אבי החי”. אבי כל חי הרי הוא אדם. ואכן, אבו אל-עייש הוא כל-אדם, וביתר דיוק: כל-אדם פלסטיני בעזה של היום. עשרות בני אדם נוספים נהרגו אתמול בעזה. מי הם, ומה שמותיהם? מה סיפוריהם? האם פחות חשוב שנשמע עליהם כי אינם דוברים עברית? האם גורלו של פועל החקלאות שעבד בישראל ושאישור העבודה שלו נשלל כשהתחילו לייבא תאילנדים זולים יותר לא מעניין אותנו? ומה אם אחד הנערים שנהרגו לא חשב הרבה על ילדי שדרות, אבל ארגן קבוצת כדורגל כדי לנתב את התסכול והייאוש של חבריו? והאמהות, שהצלב האדום מצא את גופותיהן בבית ליד ילדיהן הבוכים – האם מותן היה מוצדק בגלל שאולי, רק אולי, הצביעו למפלגת חמאס בבחירות הדמוקרטיות שישראל כל כך התעקשה שיתקיימו?
על כל אלה, ועל מאות אחרים, לא שמענו דבר במהלך המבצע. הם לא היו יותר ממספרים שמספקים דובר צה”ל או אונר”א, לסירוגין. כך גם לא קיבלנו דיווח על כל פצצה, על כל בניין שנהרס, על כל שעה שבה אין חשמל או מים בעזה. כך גם ידענו לזכור שמונה שנות קסאם, אבל בו-זמנית לדבר על שמונה שנות “הבלגה”, ולשכוח שחמש מתוכן היו שנות כיבוש ישיר אחרי יותר משלושים נוספות, ושלוש היו שנות מצור חונק. ושוב אנו שוכחים אינספור מבצעים צבאיים שקדמו לזה הנוכחי, כמו “גשמי קיץ”, או זוכה פרס השם הטוב למבצע צבאי: “אולי הפעם”.
וזו, בסופו של דבר, מהותה האמיתית של ההפרדה שישראל מקדמת, הפרדה שרואה בני אדם אחדים ולא רואה אחרים, ושיודעת לסלוח ולשכוח הרג סיטונאי של אזרחים מסוימים, וכך לא להבין את מותם של אחרים. זו מהות הגזענות. הד”ר אל-עייש מייחל שלפחות מותן של בנותיו יביא לשלום. בינתיים הוכרזה הפסקת אש, אבל כולם מעריכים שהיא רק זמנית, עד הסיבוב הבא. אך אם לכל הילדות הפלסטיניות שיהרגו מעכשיו יהיו שמות וסיפורים בתקשורת הישראלית, אפשר לקוות שנוכל להימנע מהסיבוב הבא, ושתפילתו של האב השכול תענה.