אין לא יכול, יש לא רוצה
מי מאיתנו לא שמע את המשפט הזה עשרות פעמים בחייו. סביר להניח שרבים מאיתנו עשו איתו את היכרותם הראשונה במהלך שירותם הצבאי. מ”כים בבסיסי טירונות לאורך ההיסטוריה הטמיעו את השימוש בו בקרב אנשי כוחות הביטחון של ישראל עד שהפך לקלישאה. וכידוע קלישאות הן אולי שחוקות, אבל עדיין נכונות. ובימים אלו אנו מקבלים מאותם כוחות ביטחון שיעור מצויין בנכונותן של קלישאות.
איש שמאל מעודכן הטורח להישאר עם יד על הדופק לפרסומי התקשורת על מחאות המונים בישראל, ממהומות אוקטובר ועד בלעין, יכול לנחש בע”פ כבר את התפתחות הדברים. אלימות? לא-ציוניים? חסימת כבישים? יידוי אבנים? צפו בוודאות גבוהה לרימוני גז, כדורי גומי למיניהם, תכשירי ריח שונים ומשונים, סירנות על קוליות ומשתקות, וכן הלאה והלאה פיתוחים ייחודים תוצרת כחול לבן כיד הדמיון, שמפגינים ערבים זכו בכבוד להיות המתנסים בהם על בשרם מזה שנים רבות.
אך משהו בכל זאת שונה. לא רימונים ולא יער. אפילו כדור גומי אחד לא נורה השבוע לעבר המפגינים. אפילו הרוג אחד, מרטיר סמלי, לא ניפקו ההפגנות השבוע. היינו רוצים לייחס זאת לשיפור מפתיע ביכולת הטיפול של מדינת ישראל במחאות המונים. אך כמעט מדי יום שישי אנו רואים הוכחה לכך שההיפך הוא הנכון. האמת היא הרבה יותר בנאלית וכואבת. ההבדל האמיתי, השוני בין מפגיני בלעין ומפגיני מאה שערים, הוא מוצאם. המוצא הוא שגורם לכך שכשמדינת ישראל רוצה היא יודעת להתייחס בכפפות של משי להתפרעויות המוניות. כשהיא לא רוצה, היא מהר מאד גם לא יכולה (לכאורה) שלא להיכנס במשתתפים בהן בכל הכח. כי בסופו של דבר מה שמזכה את מוחמד מנעלין בכדור לראש, ואת אברהם מירושלים בלילה בתא המעצר במגרש הרוסים במקרה הרע, זה רק המוצא. ומוחמד, רוצה או לא רוצה, לא יכול שלא להיות ערבי.


