זכויות מהגרים, גישה רב-תרבותית, והמיתוס הציוני
המאבק הנוכחי נגד גירוש המהגרים, ומהגרי עבודה, התנהל באופן מרשים ויעיל, וגירושם נדחה בשלושה חודשים, כל הכבוד לארגונים החברתיים המנהלים מאבק זה. במאבק הזה הושמעו טיעונים רבים מנקודת המבט המוסרית (זכויות האדם), נקודת המבט היהודית (“ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים”, דברים י’ 19), והחוקית (אמנות בין-לאומיות האוסרות גירוש פליטים שסכנה מרחפת על חייהם בארץ ממנה ברחו).
קיימים שני טיעונים “חזקים” כנגד קליטת מהגרים בישראל: האחד הטיעון שהם ישנו את האופי היהודי של המדינה, הטיעון השני הוא שמאות ואלפי מהגרים שיהפכו לתושבי המדינה עלולים ליצור קבוצת אוכלוסייה בעייתית, ליצור עומס על שרותי הרווחה, בעיות של עוני, פשע וכדומה. אני רוצה להתמודד כאן עם שני הטיעונים האלה. הטענה שלי היא שאין הבדל גדול בין קליטת מהגרים שאינם יהודים לקליטת מהגרים הנחשבים כשייכים לעם היהודי. בשני המקרים ניתן לקלוט את המהגרים מבלי שיהוו בעיה חברתית כלשהי. המהגרים יכולים לתרום ולחזק את המדינה, בתנאי שקליטתם נעשית באופן נכון, יעיל, והם מתקבלים כאזרחים שווי זכויות. גם “האופי היהודי של המדינה” אינו עומד בסכנה. הסכנה נמצאת בנטייה הטבעית של כולנו לאהוב את השייכים לקבוצה שלנו (“אנחנו”), ולשנוא את ה”אחר” והאחרים, ובפרט, בקיומו וחיזוקו של המיתוס היהודי-הציוני.
לגישה הרב-תרבותית יש דימוי של גישה תיאורטית ופילוסופית יותר מדי, גישה המפרקת זהויות ולא בונה זהות קולקטיבית אחרת במקומן (מה שמרחיק מגישה זו אפילו אנשי שמאל). הבסיס התיאורטי, של הגישה הרב-תרבותית, חשוב בכך שהוא מהווה את הבסיס “לדמיונה של חברה שבה קיים שילוב מלא ושווה של כל האזרחים” (“רב תרבותיות מהי”, יוסי יונה ויהודה שנהב, ההדגשה שלי). יש פחות מדי תשומת לב לגישה הרב-תרבותית המעשית, ולכן אני רוצה להתמקד דווקא בגישה זו, המראה לא בדמיון אלא בפועל, במחקר אמפירי, ששילוב המהגרים אפשרי ואיננו פוגע כלל בחברה הקולטת. הכוונה היא למחקרים של בנטינג וקימליקה (שהם גם תיאורטיקנים ידועים של גישה זו).
במאמר אחד[1] הם מתמודדים עם הטענה שהמהגרים ומהגרי העבודה שלנו יצרו קבוצה נפרדת שתביא לעוני ותתרום לפגיעה במדינת הרווחה שלנו. או במילים אחרות הם מנסים לאושש את הטענה שניתן לקלוט מהגרים ולקיים חברה הטרוגנית מבלי לפגוע במדינת הרווחה. התנאי הוא כמובן ניהול מדיניות רב-תרבותית מכוונת וממוסדת על ידי הממשלה, כלומר להכיר ולעודד חברה סובלנית לקבוצות אתניות שונות, ולתת זכויות אזרחיות שוות למהגרים. טענת המחברים האלה היא שעידוד השונות האתנית תחזק גם את תפיסת הסולידאריות החברתית שהיא נר לרגליה של מדינת הרווחה. בבדיקה האמפירית הם מראים שבמדינות אירופה אין קשר בין רמת ההוצאה החברתית לבין גודל האוכלוסייה המהגרת. כלומר קיימות מדינות עם הטרוגניות גדולה וקבוצות אתניות רבות וגדולות ובכל זאת מדינת הרווחה שלהן לא פחות חזקה. הטענה האמפירית השנייה היא שבמדינות שקיימו מדיניות של הכרה וקידום קבוצות אתניות (“מדיניות רב-תרבותית”, לפי מדד שהם פיתחו), מדיניות זו לא פגעה בחוזקה של מדינת הרווחה. ישנם מחקרים המראים שהטרוגניות כן פוגעת במדינת הרווחה, בנטינג וקימליקה מתווכחים עם מחקרים אלו.
ומה קורה אצלנו? ישראל היא מדינת מהגרים, ובמילא רב-תרבותית מאוד. הסיפור של מהגרים “פרימיטיביים” שיקלקלו לנו את המדינה, חוזר כבר מאז העלייה מתימן, ממרוקו, ועד העלייה מאתיופיה. בסופו של דבר חלקה הגדול של העלייה הזו משתלב בחברה, אחדים מגיעים למשרות הרמות ביותר (עדיין לא ראש ממשלה, אבל כל היתר כן), ומהצד השני נשארים הקיפוח והאפליה. אז הבעיה היא בקליטה ולא בקבוצה אתנית חדשה. קשה לראות מה שונה, מבחינה זו, בקבוצה אתנית חדשה שאינה יהודית. בקנדה ואפילו בארה”ב, הנורמה של מדינת מהגרים עזרה ליצור מצב בו לצד האפליה הנמשכת, קיימת גם מוביליות חברתית חזקה ואפילו הלא יאומן קרה, נשיא ארה”ב, אזרח שחור, פרץ את מחסומי האליטות הלבנות. אצלנו, אילו רק היינו שוכחים לרגע את המיתוס של המקור היהודי המשותף (“מתי ואיך הומצא העם היהודי?” מאת: שלמה זנד), היינו רואים שאין הבדל גדול בין קליטת פליטים מדרפור לקליטת עולי אתיופיה. אפשר אם כן ללכת צעד נוסף קדימה ולהשתמש במדיניות הרב-תרבותית עצמה כדרך לבניין האומה (בנטינג וקימליקה).
אז בואו ונסכם את הדברים. קליטת קבוצות מהגרים קטנות (ואפילו גדולות) לא פוגעת במדינת הרווחה, כלומר איננה בגדר איום על רמת החיים והביטחון האישי שלנו, בתנאי שתהיה מדיניות רב-תרבותית אמיתית (דוגמה טובה, קליטת העלייה העצומה מארצות חבר העמים, בראשית שנות התשעים, שרבים מהם לא נחשבו כיהודים על ידי הרבנות, שחרף הבעיות הרבות, תרמה לחיזוקה של כלכלת המדינה). מה שיוצר את הגטאות, את הפשע והעוני, היא דווקא המדיניות המתנגדת להגירה, המפלה ומגזעת, יוצרת אזרחות סוג ב’. מי שמתייחסים אליו כאזרח סוג א’ יתפקד ככזה, וישתלב בחברה. אזרחי ישראל הערבים וחלקם הדרוזי, למרות כל האפליה כנגדם, מגלים מידה רבה של השתלבות בחברה, והדרוזים משרתים בצה”ל בנאמנות. למה? משום שאותו החלק של קבלתם לחברה (השתלבות כלכלית, רמת חיים גבוהה יחסית וכדומה) מספק את הבסיס להשתלבות היחסית. ילדי המהגרים אותם רוצים לגרש, כבר השתלבו תרבותית במדינה, נאמנים למדינה ורוצים לשרת בצבא. הרי טבעי שמהגרים יעשו הכול כדי להשתלב בחברה הקולטת דווקא בשל מעמדם החלש. הטענה שהם מאיימים עלינו, והטענה בדבר האופי היהודי העומד בסכנה, הן הסיבות לסכנה שתתגשם הנבואה של העדר ההשתלבות ולא ההפך.
ולבסוף, אי אפשר בלי כמה מילים על המיתוס של המקור היהודי המשותף, וארץ חמדת אבות. ככל שעוברות השנים המושג “אופייה היהודי של מדינת ישראל”, יוצר יותר ויותר קבוצות לאומיות ואתניות שמודרות מהאזרחות במדינה, יותר ויותר קבוצות שיש לדכאן כדי להשיג את האופי היהודי הזה. פעם היה מדובר רק בעזרה לחלקם של ערבים שישבו בארץ לברוח, ואח”כ בקיום מדינה יהודית בה הערבים הם אזרחים סוג ב’. היום לא ניתן עוד לדבר על “מדינה יהודית” ללא ההתנחלויות בשטחים הכבושים, שאמנם אינם שייכים חוקית למדינה אבל שייכים מאוד ל”אופייה היהודי של מדינת ישראל”. ובשל כך כולל היום המושג הזה בהכרח, גם דיכוי קשה בהרבה, של הפלסטינים בשטחים. חלק גדול מהטוענים לאופייה היהודי של מדינת ישראל בודאי אינם מתכוונים לשטחים הכבושים, אבל השטחים והמתנחלים בהם, כופים את הרחבת המושג בשל ההיקש ההגיוני המחבר שתי טענות: האחת היא טענת המתנחלים, ששטחי ארץ ישראל בהם הם יושבים, הם לב ליבה של היהדות, והשנייה ששאר הציבור רואה במתיישבים האלה חלק מהעם היהודי.
הטענה שאני טוען היא שבתוך הגישה הרב-תרבותית ניתן לקיים מדינה בה היהודים ישמרו על אופי קבוצתם ומדינתם הלאומית תוך הכרה כיבוד ומתן אוטונומיה תרבותית או ביטוי תרבותי (ברמות שונות) לקבוצות מיעוט אתני (גם לעולי חבר העמים וגם לעולי אתיופיה). הסתירה בין שמירה על האופי היהודי של היהודים לבין גישה רב-תרבותית, היא סתירה בלתי הכרחית המומצאת על ידי גישה לאומנית בלתי מתפשרת שראשיתה מדינה יהודית ודמוקרטית (ובהכרח מפלה ערבים) ואחריתה חוסר היכולת לקבל כלגיטימית, ולהגיע לשלום עם שום קבוצה אחרת (כולל הפלסטינים בשטחים ה”משוחררים”).
[1] Immigration, Multiculturalism, and Welfare State, By: Kymlicka and Banting


