הפרטת הקרקעות: עוד פרק בביזת נכסי הפלסטינים
ידוע לכולם כי מדינת ישראל מכחישה את סיפור הפליטות הפלסטיני. וזה לא סוד. אך ההכחשה הזו מגיעה לשיאה כשמדינת ישראל בעצמה מוכנה להפר את חוקיה ואת המשפט הבינלאומי הרלבנטי בנושא השמירה על נכסי הפליטים. וזה קורה בימים אלה ממש, תחת המסווה של “הפרטת הקרקעות”. במקום “הפרטת קרקעות” צריך לומר “ביזת קרקעות”.
דיני מלחמה קובעים כי מותר למדינה להקפיא את נכסי הפליטים של “האויב”, אך אסור לה להפקיע אותם כליל. על המדינה להבטיח את שמירתם והחזרתם של הנכסים עם סיום המלחמה. כך גם נקבע במשפטי נירנברג[1]. לכן, מדינת ישראל הצהירה שהקימה את מוסד האפטרופוס על נכסי הנפקדים כדי לשמור על “נכסי אויב” אלה, ובתי המשפט בישראל – יותר מפעם אחת – אישרו שלא מדובר בהפקעה אלא בשמירה על נכסים. זוהי העמדה הרשמית של מדינת ישראל.
אך לאחרונה, ובמיוחד בתכנית הפרטת הקרקעות שאושרה לאחרונה בכנסת, נוקטת מדינת ישראל בפעילות המנוגדת להבטחותיה הרשמיות. פעילות זו מוגדרת על פי המשפט הבינלאומי כ”ביזה” (plunder) והיא מנוגדת, בין היתר, לתקנה 46 לתקנות הנספחות לאמנת האג בדבר דיני המלחמה ביבשה משנת 1907, תקנה הקובעת את הצורך בכיבוד זכות הקניין הפרטי ואוסרת באופן מפורש על הפקעת רכוש זה.
במהלך המלחמה ב- 1948 גורשו משטח פלסטין המנדטורית יותר ממחצית מבני העם הפלסטיני (כ- 800,000 פלסטינים) וכ- 531 כפרים נהרסו. הפליטים הפלסטינים השאירו אחריהם רכוש רב הכולל את בתיהם ואדמותיהם, בתי עסק ומפעלים, חשבונות בנק פרטיים ועסקיים ורכוש דלניידי רב. בשנת 1950 חוקקה הכנסת את חוק נכסי נפקדים, תש”י-1950 (להלן: “חוק נכסי נפקדים), אשר לפיו הועברו כלל הנכסים שהיו בבעלות הפליטים הפלסטינים או בחזקתם וכן נכסים שהפליטים נהנו מהם, לשליטתה של מדינת ישראל. במליאת הכנסת, שבה הוצגה הצעת החוק הנ”ל, עמד חבר הכנסת (דאז) יוסף לם על מטרתו המרכזית של החוק, בהסבירו, בין היתר, כי: “חוק זה מתכוון לשמור על נכסי הנפקדים לשם מטרות שעוד ייקבעו על-ידי הכנסת […] חוט השדרה של החוק הוא בלי ספק – לשמור על נכסי הנפקדים.”[2]
בשנת 1954 דיווח האפוטרופוס לנכסי נפקדים כי בשליטתו נמצאים כ- 4,450,000 דונם של נכסי נפקדים[3], מהם כ- 3,310,000 דונם אדמות חקלאיות, כ- 1,000,000 דונם בכפרים המאוכלסים ערבים וכ- 150,000 דונם אדמה עירונית. מיד אחרי המלחמה התיישבו כ- 146,000 אלף יהודים במבנים השייכים לפליטים הפלסטינים בערים כמו עכו, יפו חיפה וירושלים[4].
מי יכול היה לעמוד בפני הפיתוי? מדינת ישראל הטרייה החלה באופן מיידי להשתמש בפירותיהם של נכסים אלה לשגשוג כלכלתה. כך, בידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים היו בשנת 1948-1949 כ- 21,487 חוזי חכירה במגזר העירוני שהכניסו לקופת המדינה החדשה כ-501,000 ל”י, ובשנת 1952-1953 הוחכרו כ- 60,504 נכסים שהכניסו לקופת המדינה כ- 3,583,543 ל”י. בסך הכל, בין השנים 1948-1953, הוחכרו 244,564 נכסים במגזר העירוני והכנסתם הסתכמה בכ- 11,453,543 ל”י[5]. מדינת ישראל זקפה לזכותה הכנסות נכבדות מנכסים אשר היא עצמה בזזה מהפליטים הפלסטינים. לסכומים הנ”ל יש להוסיף כמובן הכנסות מיבולי השדות החקלאיים שהפליטים הפלסטינים לא הספיקו ליהנות מהם. וכך מסכם את המצב האפוטרופוס לנכסי נפקדים במכתבו לראש הממשלה מיום 24.3.1949:
“הנכסים דניידי: נאספו בערים והכפרים הנטושים והובאו למחסנים. לאחר רישומם והערכתם ע”י מומחים נמכרו בחלקם הגדול לצבא ההגנה לישראל, למחלקות הממשלה, לסוכנות היהודית ולפרטים.”
[…]
מפעלי תעשיה ומלאכה נמסרו ברובם (מחרטות וכו’) לתעשיה צבאית – סוגים אחרים של מפעלי תעשיה שונים בערי הארץ, טחנות קמח ובתי-חרשת לקרח וכו’ הופעלו ע”י מוסדות קואופרטיביים וע”י פרטים.
הקרקעות מוחכרות למשקים ואכרים, ע”י משרד החקלאות – חלק מהמטעים מעובד ע”י מחלקה זו וחלק מוחכר ע”י משרד החקלאות למשקים ולפרטים.
המחלקה הזו עיבדה שטחים נרחבים של מטעי זיתים (50000 דונם והשיגה בזה כמה מטרות:
א. ספקנו 500 טון שמן למשק המדינה
ב. [סיפקנו] חלק מהתוצרת (150 טון) לארצות הברית תמורת דביזיה.
ג. העסקנו בעבודה אלפי פלחים שהתפרנסו מעבודת מסיק הזיתים.
ד. נכבש ענף כלכלה חשוב ושולב במשק המדינה.
[…] המחלקה הכפרית ריכזה את הטרקטורים. לאחר שסופק לצבא בתור ראשון כל מה שהיה דרוש לו, חולקו יתרם למשקים לפי אישור משרד החקלאות.
[…]
ההכנסה מחיסול נכסי דניידי, משכירות, ומהסקטור החקלאי מסתכמת לסוף חודש פברואר בקירוב ל- 3,3/4 מיליון ל”י.”
(ההדגשה לא במקור)
אך הביזה לא הוגבלה רק לאלה, באוגוסט 1951, במסגרת “דו”ח כספי לשנה המסתיימת ביום 31.3.51” דווח האפוטרופוס לנכסי נפקדים לשר האוצר כי:
“ההכנסות הגדולות בסעיף גביות ע”ח נפקדים מסתברת בהוצאת הסך של 582,000 ל”י מפקדונות הנפקדים בבנק ברקליס.”
בימים אלה ממש, כששים שנה אחרי, עושה ממשלת ישראל צעד נוסף בנתיב הביזה של נכסי הפליטים. הפעם מדובר במכירת חיסול של חלק מנכסים אלה במסגרת הליכי הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל. ביום 3.8.2009 אישרה כנסת ישראל את הצעת חוק מינהל מקרקעי ישראל (תיקון מס’ 7), התשס”ט-2009 (להלן “חוק הרפורמה”). כידוע, הנכסים שבבעלות מדינת ישראל, רשות הפיתוח והקרן קיימת לישראל מהווים כ- 93% משטח המדינה. במסגרת הרפורמה, תחל מדינת ישראל בהליך הפרטת קרקעות בשטחים בנויים ובשטחים מתוכננים לפיתוח במדינה. הליך ההפרטה משמעו העברת זכויות הבעלות במקרקעין אלה לידיים פרטיות. היקף הקרקעות שיעברו את תהליך ההפרטה מוערך בכ- 800,000 דונם (4% משטח המדינה). החוק החדש יביא להפרטת נכסים רבים השייכים לפליטים הפלסטינים ומוחזקים כיום על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים ורשות הפיתוח.
מדיניות הפרטה זו תסכל כל אפשרות עתידית להחזרת הקרקעות האלה לידי בעליהן המקוריים, תפגע בזכותם החוקתית לקניין ותעמוד בניגוד הן לחוק הישראלי והן לחוק הבינלאומי ההומניטרי. אך מעבר לפגיעה חוקית זו, מכירה זו שוב תכניס לקופת המדינה – שעכשיו היא כבר לא טרייה – סכומי כסף נכבדים. חייבים להגיד כי מדינת ישראל הינה עקבית במדיניות הביזה שלה. הרי הפעם לא רק נכסי הנפקדים עומדים על הפרק, אלא גם שטחי ההתנחלויות במזרח ירושלים וברמת הגולן הכבושים משנת 1967, ואשר חוק הרפורמה חל עליהם מתוקף סיפוחם הבלתי חוקי של אזורים אלה לשטחה של מדינת ישראל.
אפשר לראות, אם כן, כי שאלת ההתנגדות לשיבתם של הפלסטינים אינה נוגעת אך ורק בצורך השמירה על רוב יהודי בתחומי הקו הירוק, כטענת מדינת ישראל. אלא גם נובעת מצורך להניב רווחים מנכסי הפליטים עצמם. הצורך בשמירה על רוב יהודי לא רק מצדיק ביצוע עוולות היסטוריות כמו “יצירת פליטות פלסטינית”, אלא גם מצדיק את המשך ביצוע העוולות.
הישראלים מתעלמים מפעילות הביזה הזו והיא לא זוכה ולו בשיח ציבורי דל ביותר. באותה עת הם מתפלאים עד היום מדוע הפלסטינים לא מוכנים להכיר בהגדרת המדינה כיהודית. למדינת ישראל מותר כנראה להתכחש ל “אלנכבה”, המהווה את אחד היסודות המכוננים בהיסטוריה של העם הפלסטיני, והיא גם מבקשת לאסור על האזרחים הפלסטינים לציין את זכרה. היא גם מבקשת שהקורבן יכיר ביסוד המכונן של מדינת ישראל אשר הביא להפיכתו לקורבן. כל זאת בשעה שמדינת ישראל ממשיכה לרמוס את המשפט הבינלאומי ההומניטארי הנוגע לזכויותיהם של הפליטים. עעו”ד סוהאד בשארה, עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל
[1]תיק מס’ 10 במשפטי נירנברג,US Military Tribunal at Nuremberg, US v. Alfried Krupp et al. היתה התייחסות להפקעת נכסים לאחר סיום הלחימה במלחמת העולם השנייה. בית הדין קבע, בין היתר, כי ההפקעה מהווה הפרה של סעיף 46 לתקנות האג האוסר, כאמור, על הפקעת רכוש פרטי.
[2]דברי הכנסת כרך 4, עמ’ 952.
[3]לאומדן נכסי הפליטים הפלסטינים בישראל נעשו מספר הערכות המסוכמות בטבלה להלן:
|
המקור |
הערכת היקף נכסי הפליטים הפלסטינים (דונם) |
|
הערכות האומות המאוחדות |
|
|
UNCCP (1951), ללא מחוז באר שבע כולל מחוז באר שבע |
4,186,012 16,329,707 |
|
UNCCP הערכה פרטנית (1964 |
7,069,091 |
|
הערכות על ידי פלסטינים |
|
|
סעד באידס (1951) |
9,300,000 |
|
יוסף סאיג (1966) |
6,611,250 |
|
הערכות ישראליות |
|
|
ועדת ויץ, דנין ליפשיץ (1948) |
2,008,114 |
|
יוסף ויץ (1950), לא כולל מחוז באר שבע |
3,584,600 |
|
משרד האפוטרופוס לנכסי נפקדים (נכסים שהיו בשליטתו בספטמבר 1954) |
4,450,000 |
|
משרד החקלאות הישראלי (1949) ההערכה ללא מחוז באר שבע |
16,593,000 4,093,000 |
האומדנים הנ”ל נאספו כולם מהמקור להלן: Michael R. Fishbach (2003) “Records of Dispossession – Palestinian Refugee Property and the Arab-Israeli Conflict”,Columbia University Press, New York
[4]Michael R. Fishbach (2003) “Records of Dispossession – Palestinian Refugee Property and the Arab- Israeli Conflict”, Columbia University Press, New Yorkעמ’ 11.
[5]ראה הערה 2 לעיל עמ’ 33.


