על שני ספרים
בשבועות האחרונים קראתי שני ספרים: 1) The Myth of the Rational Market שנכתב על ידי Justin Fox עיתונאי שעוסק במיתוס ובדרך היווצרותו על הרציונאליות של שוק ההון. 2) The Predator State שנכתב על ידי James Galbraith שעוסק במדינה שמשתמשת בגישה הניאו-ליבראלית אבל בעצם הופכת לכלי שרת של אלו שלא השוק ולא שום דבר אחר מעניין אותם מלבד האינטרסים שלהם עצמם.
מה שטוב כאשר אני קורא ספרים אלה הוא שהם מעמיקם ומסדרים ידע באופן שמציג תמונה רחבה וברורה של השל הגדול של המהפכה הניאו-ליברלית של שלושים השנים האחרונות. הספר בראשון שהוא החדש יותר מתעד את ההתפתחות התיאורטית והמעשית של המיתוס של השוק הרציונאלי. שוק ההון נחשב לרציונאלי ולמבטא את הערך האינטרינזי של המניות, אגרות החוב וכל ייתר המכשירים הפיננסיים. כיצד יודעים שזה כך? בעצם לא יודעים אלא מניחים שזה כך, כיון שבתיאוריה הכלכלית ההנחה הייתה ועודנה שהאנשים עצמם הם רציונאליים.
גם כאשר מוצגים מחקרים שאין זה כך ושהשוק מושפע רבות מאי הרציונאליות של השחקנים זה אינו משנה את הנחת הבסיס, כיון שאפשר לטעון שיכול להיות שהאנשים אינם רציונאליים אבל השוק עדיין יכול להיות כזה. הכותב מתאר כיצד כבר במאה ה-19 ראו אנשים את שוק ההון כפועל במעגלים של אופוריה ופאניקה, של יצירת בועות ופיצוצן. בכל עשור מאז שנות השישים היה משבר בשוק ההון שהביא להטלת ספק ברעיון של השוק היעיל אבל רק לאחר המשבר האחרון מתחילים להודות גם הכוהנים הגדולים של הגישה שאולי יש פה בעיה. מעניין שגם המתנגדים לגישה הזו כאשר הם מלמדים קורסים למימון עדיין מסתמכים על תיאוריה שבעיניהם היא מוטעית. זה גם קורה כאשר מדובר כאשר מלמדים קורסים בכלכלה גם בארץ.
הספר השני נכתב על ידי כלכלן שכתב רבות בנושאי אי שוויון בספר הזה הטענה המרכזית שלו היא שהמדינה אינה מנסה לקדם שוק חופשי אלא משמשת כמקור ליצירת פלוטוקרטיה שעושה את כל אשר היא חפצה לעשות. לטענתו הפרוגרסיביים טועים בכך שהם ממשיכים להילחם בטחנות הרוח של המיתוס של השוק החופשי בשעה השמרנים כבר מזמן נטשו את הגישה הזו. על הפרוגרסיביים להבין שיש פה מאבק כוחות שכדי לנצח בו צריך להיאבק.
כמו שעשה בעבר במאמר שנקרא במה טעו הכלכלנים הוא ממשיך בפרקי הספר לדון באמיתות שמעולם לא היו כאלה. בפרק הנושא את השם “החופש לקנות” הוא דן בדרך בה השמרנים השוו בין חופש בכלל לחופש כלכלי שהדבר היחיד שנשאר בו לרוב בני האדם זה החופש לקנות. בפרקים אחרים הוא מראה שכל האמיתות שהפכו למובנות מעליהן לגבי מדיניות כלכלית הן שטות מוחלטת או יותר גרוע כלי שנותן למעטים לשלוט ברבים. למשל פרק הטוען שאין דבר כזה סחר חופשי, או החלום הבלתי אפשרי של איזון תקציבי, וגם הפחתות מיסים והשוק המופלא של התודעה.
אז מה עלינו לעשות? 1) כיון שהשוק לא צופה את העתיד יש להחזיר למדינה את היכולת לתכנן, תכנון אינו מושלם אבל ללא תכנון האסון בטוח. 2) התפלגות ההכנסות והשכר אינם עניין לשוק אלא להחלטה חברתית. החברה צריכה להחליט על חלוקת ההכנסות והטכנולוגיה תתאים עצמה לחלוקת ההכנסות הזו. ובכלל חברות שוויוניות יותר הן גם מפותחות טכנולוגית יותר כך שאין תחלופה, בכלכלה מעוצבת כראוי, בין יעילות להוגנות. 3) ארה”ב צריכה להכיר בכך שלא לעולם תוכל לשמור על מקומה המיוחד בכלכלה העולמית שמאפשר לה למכור ניירות חוב ללא גבול. הוא אינו טוען שזה יהיה טוב אבל זה צפוי וצריך להתכונן.
כמובן שיש הרבה יותר בספרים הללו ודאי לקרוא אותם, אם לא בשביל הידע בשביל ההבנה שהמערכת שאנו חיים בה יצרה מצב שבו אנו חשים נעולים ובדרך ללא מוצא. מה שעוד יותר חשוב ששני הכותבים אינם רדיקאליים במיוחד וגם הם ביקורתיים עד אימה כלפי המערכת הקיימת.


