• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

חומת הפרדה בין תודעה דתית לאזרחית

נוגה וולף

במאמרה “זהירות: תיאולוגיה חילונית” (“הארץ”, 27.11.09)   מזהירה  רחל אלבוים דרור  על כך שמגזרים שונים, כולל חילונים ואנשי רוח מהשמאל, מקבלים באופן קטגורי את  ההבטחה האלוהית, כביכול, לאברהם בברית בין הבתרים כי לזרעו נתן את הארץ הזו.

לפי אלבוים, בקבלה קטגורית זו, גם אם אינה מודעת, מעוגן הפער שבין הצהרות מדיניות דה-יורה ובין וסלחנות דה-פקטו כלפי “עבירות אידיאולוגיות”, כפי שאפשר לכנות אותן, המגולמות לא רק בפגיעה שיטתית ברועי צאן פלסטינים על ידי  המתנחלים, כמו זו שאירעה השבוע בקרבת מצפה יאיר, אלא גם בעצם הותרתם של ישובים בלתי חוקים על כנם ומתן לגיטימציה ממלכתית לעבירות אלה  על ידי סבסוד תשתיות ופירגון ל”מלח הארץ”.

אלא  שהסכנה איננה מתמצית רק בקבלתה של “ההבטחה האלוהית”, אלא בעצם התודעה הישראלית המאפשרת  להוראות דתיות להכתיב את המרחב המדיני ומאפשרת למרחב המדיני לקבל משמעות דתית. אין רלבנטיות  להבטחה אלוהית במדינה דמוקרטית, כמו שאין מקום לדין רודף, דין מוסר או ההוראה התנכית למחות את זכר עמלק, כמצווה בספר דברים (כ”ה,יז, י”ט) או כמפורט בספר שמואל : “לך והיכית את עמלק והחרמתם  את כל אשר לו ולא תחמול עליו, והמת באיש עד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור” (שמואל א, ט”ו, 3).

האם אפשר לתאר שמדינה מערבית ודמוקרטית תקבל לגיטימציה היום  ליישום הוראות איגרת פאולוס לתסלוניקים בדבר דינם של “אלה אשר המיתו את האדון” אשר עליהם יבוא “החרון עד תום”; או את הוראתו  המפורשת של לותר במסה “על היהודים ושקריהם” לשלול מהם את כספם, זכויותיהם האזרחיות והדתיות, לכפות עליהם עבודת כפייה או לגרשם או להרגם?

מדוע מבין מאמיני הדת הנפוצה בעולם אין אדוקים המאמינים בזכות לקיים את הוראותיה האבנגליות  כלשונן, ואילו לנוכחים היהודים, חילונים כדתיים, יש לגיטימציה כזו?  ההסבר הוא כי בחברות הומניסטיות למדו שישומן של הוראות דתיות או פסוודו-דתיות במרחב המדיני כרוך בטוטליות ובפגיעה בזכויות אדם אשר אינן מתיישבות עם מהותה של הדמוקרטיה.

הפרדוקס הטראגי הוא כי דווקא התודעה הישראלית לא למדה לבצר את תודעתה האזרחית מפני זו הדתית והתמהיל הפך לקונצנזוס. גם מסקנתה של אלבוים, המבקשת אלטרנטיבה לתיאולוגיה החילונית המשתלטת, מוהלת בין שני היסודות הסותרים.   

כדי שגם התודעה הישראלית תבוצר מפני מיקסמים בלתי רציונלים, אין צורך בתוספת של “חינוך לאומי”, “שורשים איתנים בתרבות היהודית” ו”סולידאריות לאומית”, כפי שאלבוים טוענת,  אלא בסיפא של דבריה החלקיים: יש צורך בחינוך “לידע וערכי רוח ביקורתיים המבקשים לבנות חברה שוויונית”.

אלא שהערכים האחרונים אינם ביצורים מספקים מפני התיאולוגיה שמפניה מזהירה אלבוים,  ודרושות להם תשתיות ברורות יותר: יש צורך בחינוך לסולידאריות עם בני אדם הנמצאים מחוץ למעל הלאומי, יש צורך בחינוך דמוקרטי והומניסטי שעניינו באדם באשר הוא אדם, במאפייניו המשותפים, בזכויותיו הכלליות, ובלמידה ביקורתית של  תופעות אקטואליות והיסטוריות  הכרוכות  בבליעתן של זכויות אלה על ידי מסורות  ודתות אשר טענו לגדולה .

תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם: