• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

למה נסעתי להפגין

יולי נובק

אתמול, ביום שישי בצהריים, נסעתי להפגין בשייח ג’ראח. לא כי יש לי מה לחפש שם. זה אפילו לא חלק מהמדינה שלי ככל שזה נוגע לי. אבל הלכתי בכל זאת כי הצליחו הפעם לעצבן אותי מספיק בשביל שאני אכלה ימי שישי יקרים ברחובות מזרח ירושלים.

אתמול אמא שלי הסכימה להצטרף להפגנה. זה דרש מעט תחבולות, אבל היא השתכנעה ובאה. אמי לא מתנגדת עקרונית להפגנות כאלו, היא פשוט לא מאלו שבאים להפגנות, בטח שלא להפגנות של ‘אנרכיסטים’. היא סא”ל במיל’, היא ציונית. וגם אני- לא חיה פוליטית, סתם שמאלנית שמתעצבנת הרבה ממה שקורה פה ועושה מעט.

הגענו לשכונה ברבע אחרי שלוש בצהריים, כלומר, רבע שעה אחרי שהייתה אמורה להתחיל ההפגנה, רק כדי לגלות שממש ברגעים אלו היא מפוזרת על ידי המשטרה, ולראות את השוטרים גוררים כמה חבר’ה לתוך רכבים. לפי הודעת המשטרה מדובר היה בהפגנה לא חוקית. רק שלפי החוק כל מה שהיה שם היום היה חוקי לגמרי. למה? התשובה מאד פשוטה: לפי ההגדרות של משטרת ישראל (שנמצאות כאן- http://www.police.gov.il/meida_laezrach/Pages/rishayun_lasefa.aspx#2) מה שהיה אתמול בשייח ג’ראח נחשב ל’משמרת מחאה’, ולא להפגנה. ההבדל הוא שלא נשמעו נאומים או הרצאות, ולא התקיימו דיונים. מה שהיה אתמול בשייח ג’ראח זה בערך מאתיים אנשים שעמדו עם שלטים וקראו קריאות בווליום שלא יכול, לפי שום פרמטר סביר, להיחשב כמפריע למישהו לצד כביש סואן בצהרי שישי. זה חוקי.

אני לא חיה פוליטית, לא רגילה להתעמת עם רשויות החוק. כששוטר בא אלי ואומר לי לשתוק אני מאלה ששותקים. כי לא בא לבלות את הלילה במעצר, כי לא בא לי לפספס משהו ולמצוא את עצמי עם איזה תיק פתוח. ובגלל שאני מאלה אז כששוטר אומר לי שאסור לי לעבור אני מאמינה לו, וכששוטר אומר לי שאסור לי לצעוק אני סותמת. וכשאני רואה, כמו שראיתי אתמול, שכל מי שמבליט את עצמו מאחרים (כלומר, מדבר קצת יותר מדי, מחזיק איזה שלט או דגל לא נכון..) נעצר, אז אני מיד מגלגלת את השלט שהבאנו מהבית (שעליו, אגב, הייתה כתובה רק מילה אחת- “צדק”) ומתכנסת בתוך עצמי. זו התגובה ההגיונית, לא? ככה זה במדינות דמוקרטיות. אחר כך בעיתון אני אראה שלפי המשטרה זו הייתה הפגנה של ‘אנרכיסטים’ ( http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1142931.html ). נו, מילא אני, אבל להגיד על אמא שלי אנרכיסטית זה כבר סוריאליסטי ברמות מדאיגות. אז כן, זה נשמע קפקאי אבל ככה משתיקים מחאה אזרחית. וזה עוד צעד (קטן, כמעט בלתי נראה) בדרך לחרב דמוקרטיה. עלי זה עבד. אני סתמתי את הפה, והלכתי הביתה. אלו גם בדיוק מסוג האמירות שמסמנות, שלא בצדק, את ההפגנות האלו כהפגנות “שמאל-ראדיקאלי” ומשחררות את רובנו מלהגיע אליהם.

שייח ג’ראח היא רק סימפטום. אבל מאבקים צריכים דוגמאות כדי להעביר עקרון- ושייח ג’ראח היא דוגמה מצוינת למדיניות ימנית של יהוד שכונות פלסטיניות במזרח ירושלים, על חשבון פגיעה קיצונית בזכויות האדם של התושבים הפלסטינים. לגבי הבעלות על קרקעות בשכונה מתנהל מאבק משפטי ארוך מאד כבר כמעט שלושים שנה. מדובר בפלסטינים שגרים כבר דורות בשכונה הזו, רובם פליטים מ-48 שהתיישבו שם אחרי המלחמה. למשפחות האלה, בעקבות חוק נכסי נפקדים, לא נשאר רכוש בתחומי מדינת ישראל עליו הם יכולים לתבוע בעלות. בניגוד לנכסים שלהם, עמותות יהודיות דווקא זכאיות לדרוש את מימוש הבעלות על הקרקע הזו, שעליה הם חיים. וכך אכן קורה. ארבע משפחות כבר פונו מבתיהם, מאבק משפטי לגבי הבעלות על הקרקע מתנהל לגבי בתים נוספים בשכונה. זה קורה גם במקומות אחרים- שוב, שייח ג’ראח היא רק דוגמה טובה. בית המשפט דן בבעלות על הקרקע. בפסקי דין פורמליסטים שעסקו רק בשאלות של זכויות במקרקעין נקבע שהפלסטינים צריכים לעזוב את הבתים, והוצאו צווים לפינוי. משפחות מתנחלים יהודים שמדברים במבטא אמריקאי כבד נכנסו במקומם. אני לא נכנסת לדיון המשפטי הפורמליסטי הזה, כי הוא לא מעניין אותי, ואני מוכנה גם להניח שהראיות אכן הוכיחו את הבעלות של עמותות הימין על הקרקע. אבל זה ממש לא העניין. מה שברור, לי לפחות, זה שמעבר לשאלה המשפטית במקרקעין יש פה עניין פוליטי. במילים אחרות, לא יכול להיות שפינוי משפחות והשתלטות של עמותות ימין על שכונות פלסטיניות שמעבר לקו הירוק יתמצה בדיון משפטי על זכויות מקרקעין- זה הרבה יותר מורכב מזה. ויש פה קונטקסט פוליטי שהתעלמות ממנו היא למעשה הכרעה לגביו.

כאמור, בית המשפט לא דן בשאלות הפוליטיות האלו. אם הדיון היה מתנהל ברמה הזו, ובית המשפט היה מחליט להתערב, אז גם אם מוכחת בעלות על הקרקע של אדם מסוים, יש עוד פתרונות משפטיים חוץ מלהוציא אנשים מהבתים שלהם, ויש עוד שיקולים שניתן לקחת בחשבון (מישהו אמר זכויות אדם?). ועל זה, מבחינתי, המאבק. מדובר פה על האפשרות שהמדינה נותנת לארגוני ימין קיצוני להשתלט על שטחים במזרח ירושלים כדי לקבוע עובדות בשטח, ובדרך להרוס חיים של אנשים ולהשפיע בצורה קריטית על העתיד של כולנו. שתי משפחות מתוך הארבע שפונו גרות כבר חודשים באוהל ברחוב, מול הבתים שלהם. אני חושבת שזה נורא. זה נוגד את תפיסת העולם (השמאלנית) שלי לגבי הזכות שלנו, היהודים, לבעלות על השטחים ההם, וזה נוגד את תפיסת העולם (המוסרית) שלי לגבי מה טוב ומה רע. לגרש את האנשים האלה מהבתים שלהם תוך התעלמות מהשאלות הפוליטיות, להפוך את הדיון הזה לדיון בזכויות מקרקעין, לנתק אותו מהקונטקסט ולהביא לכך שמשפחות ישנות באוהל מחוץ לבית שלהם- זה רע, וזה מריח כמו גזענות.

כשחזרנו אתמול אחר הצהריים הביתה משייח ג’ראח אבי אמר שהוא לא מבין על מה אנחנו יוצאים להפגין, הרי בית משפט כבר החליט. והתשובה היא מאד ברורה- אנחנו יוצאים להפגין כי במדינה דמוקרטית כשהרשות (כל רשות- המחוקקת, המבצעת או השופטת) מקבלת החלטות שאני מתנגדת אליהם מותר לי לצאת לרחוב ולהגיד את דעתי. אלו הם חוקי המשחק (הדמוקרטי!). זה שבית משפט קבע משהו, לא אומר שאסור לי להביע דעה אחרת. במקרה הזה הדיון הוא מורכב יותר, ואני בוחרת מה לצעוק ועל מה להעביר ביקורת. במקרה הזה הביקורת שלי היא על מדיניות שמאפשרת התנחלות יהודית במזרח ירושלים ועל פגיעה קשה בזכויות אדם. מותר לי להביע את דעתי גם על זה, וחשוב שאני אעשה זאת. אפילו אם בית המשפט קבע. בעיקר אם בית המשפט קבע.

המחאה הזו בשייח ג’ראח, שמתרחשת כבר למעלה מחודשיים בכל יום שישי בצהריים, הופכת להיות אחת החשובות שהתקיימו פה בשנים האחרונות. וזה דווקא בגלל שבאורח פלא היא מצליחה לקבץ סביבה אנשי שמאל שהם הדבר הכי רחוק מ’אנרכיסטים’. המאבק בשייח ג’ראח הוא הזדמנות לשמאל הלא קיצוני להגיד משהו על מה שקורה במדינה בלי לערער על כללי המשחק, בצורה לא אלימה, במקום שבו חוסר המוסריות וההתנערות של המדינה מאחריות זועקים. אני מניחה שהמשטרה מבינה את הפוטנציאל של המחאה הזו, שצוברת תאוצה, ולכן מנסה להשתיק אותה. הרבה אנשים טובים לא יבואו להפגין כשהם שומעים שיש כל שבוע מעצרים (גם אם כל העצורים הולכים הביתה אחרי יום יומיים כי שופט מחליט שהמעצר היה לא מוצדק), כשהמשטרה טוענת שמדובר בהפגנה לא חוקית, כשמציגים אותה כהפגנה של אנרכיסטים. זה ניסיון להשתיק, ואסור אסור שזה יצליח. לכל הפחות, זה מספיק חשוב בשביל לבוא ולשפוט לבד. תודות למשטרת ישראל, החשיבות של ההפגנות האלו הולכת ומתבהרת- זו הפגנת מחאה על פגיעה בזכויות אדם, וזו גם הפגנה על הזכות של כל אדם שמתנגד לפעולות השלטון להגיד את דבריו במסגרת החוק.

אני לא נוהגת לשדל אנשים להגיע להפגנות, אני לרוב מניחה שמי שיש לו משהו יותר חשוב לעשות בימי שישי בצהריים, לא ירצה לבוא, וזה ממש בסדר. אבל הפעם זה חשוב פעמיים- כי יש הזדמנות להשמיע קול שהוא לא רדיקאלי, אלא שפוי בכל קנה מידה. וגם כי ההתדרדרות של הדמוקרטיה שנראית בשבועות האחרונים (גם) בשייח ג’ראח היא לא רק מעצבנת נורא אלא בעיקר מפחידה.

גם ביום שישי הבא תהיה הפגנת מחאה בשייח ג’ראח, אולי היא תקבל אישור מהמשטרה וניתן יהיה גם לצעוד ממרכז העיר המערבית עד לשכונה, ואולי לא ואז מה שמותר יהיה לפי החוק לעשות זה לבוא ולעמוד שם עם שלטים. זה יותר ויותר קריטי להגיע. גם אם יהיה מזג אויר גרוע. ולא כי זה המקום שבו קורים הדברים הכי נוראים, אלא כי זה עוד סימפטום למגמה שלטונית שפסולה בכמה רמות שונות שקשורות זו בזו. זה חשוב נורא.

יש הסעות מתל אביב. זה ממש לא עמוק בתוך השטחים אלא מטר וחצי מכביש אחד. זה לא מסוכן. וזה מאד חוקי.  אתם מוזמנים להעביר את המייל הזה למי שתרצו.

שיהיה שבוע (יותר) טוב.

יולי נובק

[email protected]

תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם: