לאמץ את המציאות שלא קרתה
מסביב למפה של פלסטין המנדטורית ניצבים במעגל יהודים וערבים בני זמננו, הם קוראים בעברית ובערבית מיני-הסכמים שנחתמו/נאמרו/דוברו בין יהודים וערבים בשנים 48-47. מדובר בקטעי ארכיון שלוקטו בקפדנות ונערכו לסרטה של אריאלה אזולאי “ברית אזרחית”. לא מדובר בהסכמים והבנות בין “היישוב כולו” אלא בגילויי שכנות טובה, רסיסי הבנות, אשר עולים מתוך מציאות אלימה של מלחמת כנופיות.
מדובר ביישובים שכנים, לפעמים שכונות, שבהם הודיעו ערבים ליהודים על תקיפה מתוכננת, ויהודים וערבים שהתחייבו וכרתו מעין ברית לאמור: השכנות הטובה שלנו תעמוד לנו כנגד הפורעים כולם. לאורך כל הסרט, לאחר קריאת כל אחד מן ההסכמים/הבנות הללו, מניחים הקוראים עיגול לבן בנקודה המציינת את שמות היישובים שכרתו ברית על המפה המנדטורית. אלו הם עיגולים לבנים קטנים של תקווה, על כל יישוב ויישוב שהחליף דברי שלום. זה כולל גם מקרים בהם לא מדובר ביישוב כולו, אלא באנשים טובים שהזהירו/התריעו/דיברו שלום.
צעד אחר צעד, פורשת אזולאי מפה אופטימית. העיגולים הלבנים תופסים מקום גדל והולך על מפת הסכסוך שלנו. הלבן הזה מסמן את יחסי השכנות הנורמליים, האנושיים, יחסי אדם לאדם מחוץ להקשר הלאומי. הם מסמנים טריטוריה של האופציה האחרת. מפה של הבנה, דו-קיום, הידברות ואכפתיות אנושית. אלא שמתוך לשמה של ההבנה, באים לציור התמונה הכללית: אלימות בכל מקום, חיל ורעדה, סכסוך דמים בהסלמה.
וכאן יש גם נקודה גרפית: איך בוחרים את גודל הנקודות הלבנות. אם מסמנים בראשי סיכה, מקבלים תמונה של נקודות זערערות מפוזרות על פני שטח גדול. ככל שבוחרים בעיגולים גדולים יותר, מתקבלת תמונה אופטימית יותר של שטחים נרחבים מכוסים בשלום לצד מובלעות מסוכסכות.
נקודה ועוד נקודה, ישוב ערבי ויישוב יהודי, אזולאי מגייסת את רסיסי הנורמליות האלו להצגת התקווה שאפשר היה גם אחרת. ממש כשם שרוז’ה מרטן די גאר בספרו זוכה הנובל “בית טיבו” הפקיד בידי ז’אק, הסוציאליסט המיליטנטי, צרור עלונים אותם התכוון לפזר ממסוק מעל לכוחות הצרפתיים והגרמניים הנערכים זה מול זה למלחמה. העלונים הללו, כאשר יקראו אותם החיילים המגויסים משני הצדדים, ויבינו את העובדות לאשורן, יביאו לעזיבה המונית את השוחות וכך תימנע מלחמת העולם הראשונה.
גם אנחנו, אשר יודעים שהמלחמה התקיימה במלוא תוקפה ושלא נחסך אף קורבן מ-19 מיליוני הרוגיה, לא מאבדים תקווה. כשז’אק ממריא במסוק עם העלונים תקוותינו ממריאות איתו. הנה, הנה, יראו הצעירים המגויסים את האמת וישעטו הביתה. נכון, זה קורה לנו בזכות כוחו של די גאר. אבל לא פחות משום נקודת התצפית שלנו: יש לנו הראייה הבו-זמנית של האסון הגדול ביותר שפקד את אירופה עד אז – ומנגד את האלטרנטיבה. כל כך קרוב, כל-כך אפשרי.
אזולאי מנסה לאמץ את האלטרנטיבה. את המציאות שלא קרתה. בבחינת “ראו מה יכול היה להיות אילו היינו נשארים ברובד האזרחי-אנושי”. לכאורה, למה לא. הרי לא מדובר במלחמת העולם הראשונה. לכאורה אנחנו עדיין באותו הקשר. הוא ההווה, ובתוכו אנו פועלים. אלא שלא באמת. מהלך הדברים מאז 47 כבר היה. והוא היה כפי שהיה.
אלטרנטיבת השכנות הטובה הרי קיימת תמיד. גם כאן, אבל לא רק כאן. היא חיה ובועטת גם לפני מלחמות קטלניות וגם לפני מלחמות קטנות ומאבקים מזויינים. ולמען האמת, גם במהלך כל אלו. ואין ספק, זו האלטרנטיבה שלבנו יוצא אליה. אבל הבה לא ניתן למוח המבריק של אזולאי לסחוף אותנו לאופטימיות. כי לומר “אלמלא הרעים, יכול היה להיות טוב” זו טאוטולוגיה.
ברית אזרחית, פלסטין, 47-48, סרטה של אריאלה אזולאי הוקרן במסגרת התערוכה “לאן” במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון וב”זוכרות” ב-24.7


