לא נוח לחשוב על זה

לקיומן של ה-Stolpersteine, “אבני נגף” בתרגום מילולי מגרמנית, התוודעתי די מזמן. אלו שלטים קטנים הממוקמים בתוך המדרכה ליד בתים רבים באירופה המאזכרים את שמות היהודים שגרו בבתים האלה או בבתים שעמדו בכתובת הזו, עד שגורשו ונרצחו. חלק מהשלטים גם מאזכרים אחרים שגורשו, כמו למשל צוענים. יוזם אבני הנגף האלה הוא אמן גרמני בשם Gunter Demnig, ואפשר לראות אותן בערים רבות בגרמניה ובעוד עשר ארצות אירופיות. בסרט הדוקומנטרי “הדירה” שראיתי לא מזמן, מבקר במאי הסרט עם אמו בכתובת בה גרה לפני השואה בגרמניה, והם מגלים שם את שמם על השלט לפני הבית.

היוזמה אכן יפה, ונוגעת ללב. היא דרך צנועה אך ארוכת-משך לזכור ולהזכיר את המורשת היהודית הכל כך משמעותית של גרמניה בפרט, ואירופה בכלל.

נזכרתי באבני הנגף לפני שבוע, כשקיבלתי קובץ רשימות מסע של פרופסור אמריקאי יהודי (במקרה), שלימד בחורף 2011 סמסטר באוניברסיטה באבו-דיס וגר באותו הזמן ברמאללה. באחת מהרשימות הוא מספר על ביקור אצל מכרים במערב ירושלים, יהודים, “המתעבים גם הם את הסיטואציה“, כהגדרתו, חלקם אף סרבני מצפון. בקיצור – שמאלנים. בין האורחים היו שניים שחזרו מהמבורג, נתקלו שם באבני הנגף האלה וסיפרו על זה לנוכחים. המארחת העירה שיש מקום אולי לשים שלטים מסוג זה גם ליד בתים בישראל מהן גורשו משפחות פלסטיניות ב-1948. שתיקה לא נוחה השתררה בחדר.

למה בעצם? למה גם לי לא נוח לחשוב על זה? סיבה אחת: את ההקבלה הזאת בין היהודים שגורשו מבתיהם באירופה לפלסטינים שגורשו/הוברחו מבתיהם כאן, הצלחתי, כמו רובנו, להדחיק לא רע בכלל – עד עכשיו. אבל עצם העלאת האפשרות של שלטים המציינים את הפלסטינים שגורשו מכתובות ספציפיות בישראל, מקשה עלי להמשיך את פעולת ההדחקה הזו, ושווה לחקור את ההשוואה הזו ולראות מה אפשר ללמוד ממנה. דווקא בגלל ש”זה לא אותו הדבר”. דווקא בגלל שלא שלחנו את הפלסטינים כלפי מעלה דרך הארובה, אלא רק מזרחה. דווקא בגלל שזה היה במהלך מלחמה, שבה קיומנו כמדינה היה מוטל על כף המאזניים. דווקא בגלל שהמגורשים או צאצאיהם עדיין איתנו היום, חלקם תחת שלטוננו אפילו, או תחת כיבושנו.

בשורה התחתונה: האירופאים בכלל, והגרמנים, פולנים, סלובקים, אוקראינים וכן, גם הצרפתים וההולנדים שביצעו את העבודה בפועל, השיגו מה שהאירופאים רובם שאפו לו, גם אם שלא במוצהר – להיפטר מהמיעוט היהודי שבתוכם. שבעים שנה אחרי, זה כבר אירוע היסטורי מבחינתם. הם חיים בשלום עם המצב שנוצר, הם שילמו פיצויים לקורבנות, אפשר לעבור הלאה. הגיע זמן ההנצחה, ואפשר לבנות אנדרטאות, מוזיאונים לתרבות היהודית שהוכחדה בשואה, ולמקם אבני נגף ברחובות.

הם גם דאגו ששרידי הקורבנות לא יחזרו הביתה. אם על ידי פוגרום קטן פה ושם לאחר המלחמה, כמו בקילצה שבפולין, ואם על ידי עזרה בהקמת מדינת הלאום היהודי. ואם יש ליהודים מדינה, יכבדו וילכו אליה, ויעזבו אותנו במנוחה. אז פה ושם זולגים חזרה יהודים לאירופה, בעיקר מרוסיה אל מערב אירופה, אך המספרים קטנים מספיק בשביל שלא להטריד.

ואיפה אנחנו, שישים שנה אחרי? ב-1948, וגם קצת פחות ב-1967, פעלנו נמרצות כדי להתאים את המציאות בשטח לאתוס הציוני של “ארץ ללא אנשים לאנשים ללא ארץ”. נכון, הייתה מלחמה. נכון, לא התחלנו בה. נכון, לא הייתה לנו פה מדינה לולא פעלנו כמו שפעלנו. אבל היו פה אנשים, והזזנו אותם מפה כדי שתהיה לנו מדינה משלנו. והפצע שפצענו עדיין פעור. הסיבה ששלטי זיכרון כאלה לא הולכים להיות מותקנים ברחובותינו בעתיד הנראה לעין, היא שאנחנו לא השכלנו כמדינה, במהלך 65 השנים שחלפו, למצוא פתרון לבעיית הפליטים, ורצוי – פתרון מוסרי.

נכון, הדבר לא רק בידינו. אבל הוא כן בעיקר בידינו. ואחת הסיבות העיקריות לזה שאנחנו לא פותרים את בעיית הפליטים היא שאנחנו מדחיקים את הנושא. ואנחנו מדחיקים כי אנחנו כעם, מסרבים לקבל את האחריות ההיסטורית לגירוש הפלסטינים.  גם “סמולנים” מושבעים כמוני, המצדדים חד-משמעית בהקמת מדינה פלסטינית, עובדים קשה כדי לשכוח את העובדה שמדינת ישראל לא הייתה ממש ריקה כשהגענו.

המחשבה על “אבני נגף” כאלו במקומותינו, מבהירה לי ששלטי הנצחה כאלה יוכלו להיות כאן רק כאשר הנושא יהיה היסטוריה. והוא יהיה כזה רק כאשר ימצא לפליטים והמגורשים פתרון מוסרי וצודק, בהסדר בין העם היהודי כולו, לעם הפלסטיני כולו. רק כשנוכל להיות בטוחים שהנעדרים או צאצאיהם, לא יחזרו לבתים אלה. ספציפית או בכלל. לא יותר משהיהודים יחזרו אל בתיהם באירופה. רק כאשר תיפתר סוגיית זכות השיבה סופית. והפתרון יהיה לא על ידי כיפוף זרועות לרשות הפלסטינית ולתושביה הנמצאים תחת כיבוש, רק אז יהיה זה פתרון בר קיימא.

ואם לנצל את ההשוואה לאירופה. הסיבה שרוב הניצולים היהודים לא חזרו לבתיהם בגרמניה, צרפת או הולנד, היא שהיהודים הפנימו שאירופה לא רוצה אותם בקרבה. שהם כן העדיפו לחיות במדינה משלהם, מדינה בה הם קובעים את החוקים ובה הם הרוב.  ואיזה סיבה יש לנו לחשוב שלא כך יהיה עם הפלסטינים? שאם תהיה להם מדינה משלהם, מדינה של ממש, שהם לא יעדיפו לחיות בה ולא לחזור לבתיהם ולהיות מיעוט במדינה בה ההמנון לא המנונם, הדגל לא דגלם, וחוקי ההגירה תפורים על פי מידת דת הרוב.

אין לי מושג האם באמת יכול להימצא פתרון כזה, איך ועל ידי מי. אבל עד אז, המחשבה על Stolpersteine במקומותינו, על “אבני נגף” ברחובותינו, הנושאים את שמות המשפחות הפלסטיניות שגרו כאן לפנינו, היא מטרידה ועוכרת מנוחה. היא עוכרת את מנוחתי עד כדי כך, שחשבתי שאעכיר גם את מנוחתם של קוראי הרשומה הזו. מצטער.

והפלסטינים, מה הם יכולים לעשות בעניין? לא הרבה בעולם האמיתי. אבל בעולם הווירטואלי, כפי שהם עושים כשהם מעלים את מיקומי הכפרים הפלסטינים המושכחים והמחוקים ל-google earth, כך הם יכולים גם להתקין Stolpersteine שכאלה בעולם הווירטואלי, ואפילו בלי הסכמת הצד הישראלי. הם יכולים לציין את שמות המשפחות באבני נגף וירטואליות, בשכבת מידע מעל הכתובות שבהן גרו, ב-google maps ו/או ב-google earth. יתרונן של אבני נגף וירטואליות אלה הוא שאין צורך להיות פיזית במקום עצמו כדי לקרוא אותן, הן אינן דוהות ואינן מתבלות, ועלותן פחותה בהרבה.

כדי לספק את סוג האסוציאציה המרחבית שמספק שלט פיזי, נדרשת רק אפליקציית augmented reality בטלפון (החכם, ברור שחכם). זו תאחד את מידע המיקום מה-GPS המובנה בטלפון עם התמונה מהמצלמה שבטלפון, אולי עם רכיב נוסף של זיהוי תמונה מתוך Google street view וכך “תרכיב” (superimpose) את השלט הווירטואלי על תמונת המקום עצמו כאשר המשתמש נמצא במקום, כך שהשלט יראה “ממוקם פיזית” במקום אותו הוא מציין.

פורסם לראשונה בבלוג דרכי עצים