• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

מימונה ימנית פנתרים שחורים

בילדותי חגגנו את המימונה בשכונה בה גדלתי. החגיגה החלה במהלך היום השביעי של הפסח. ביום זה היינו הולכים אל “היער” ואל “הואדי” שהיה ליד מקום מגורינו בקרית טבעון. היער והואדי חצצו ביננו ובין קיבוץ “אלונים”. קטפנו שיבולים ירוקות שרק החלו להצהיב בקיצוותיהן. עדיין שלט בן הירוק. עם הירק החדש הזה היו חובטים בילדים ומברכים: “תרבח, תרבח ותסעד”.

אחר כך תלינו את אלומות השיבולים הירוקות לקישוט על דלת וקירות ביתנו. היו אלה דירות “עמידר”. כולנו גרנו בדירות כאלה. אמהותינו ערכו את השולחנות במטעמים וממתקים. שפע, ברכה ותקווה הן מילות הקוד של המימונה (“תרבחו ותסעדו”). היה שם על השולחן “מעז’ון” (זו ריבה העשויה מחצאי תפוזים המבושלים בסוכר); היה שם ז’יז’לאן (עוגיות שומשום בסוכר) והיתה שם “חילווה” (עוגות עשויות מבוטנים מסוכרים). טרחנו על הכנתם במהלך הימים הקודמים. עזרנו באכילת השאריות שנותרו לאחר חיתוך מעוייני השומשום והבוטנים. מעויינים אלה היו ערוכים כעת בגבעות קטנות על השולחן. צלחות של “פול” בקמח ושל בוטנים מסוכרים. יין, עראק, נרות, כוסות תה צבעוניות וקומקום “באראד” עם כפתור אדום בראשו. עלי נענע ולואיזה קישטו את השולחן. הכל זרח והבהיק.

אמהותינו הכינו גם את “הזאבן” (חלמון ביצים מוקצף ומבושל לאורך זמן בתוך כלי של מים חמים עד שהוא הופך ללבן חלבי, צמיגי ומיוחד, הנאכל כמו טופי). לאחר הבישול ולפני שהתקרר “הזאבן” נהגנו להטביע בו שקדים. היו שם גם תמרים ענקיים שבתוכם הטמינו אגוזי מלך (“גרגע”). הדבלים היו אפורות מסוכר. לבסוף הגיעה גם נסיכת הערב: ה”מופלטה”.

את הקמח להכנתה קנינו באותו ערב בחנות של “מירה” שנפתחה במיוחד לכבוד האירוע. במרוקו, כך אמרו לנו, היו הערבים מביאים את הקמח במוצאי חג הפסח לשכניהם היהודים. הם נשארו והתארחו. המופלטה היא פיתה מיוחדת הנאכלת עם הרבה חמאה ודבש (“זאבדה מעה-לעשאל”). תמיד, וכל הזמן הוגש תה חם ומתוק עם נענע ריחנית. עברנו, חבורות של ילדים בין הבתים. שם חיכו לנו האמהות. הן מרחו את פנינו בסוכר וכיבדו אותנו בממתקים ופטרו כל אחד מאיתנו באלפי “תרבח ותסעד”.

לימים, כאשר חוויתי את “ליל כל הקדושים” הנוצרי בסוף אוקטובר (לפני החורף) נזכרתי במימונה של ילדותי. גם בחג זה הולכים ילדים מבית לבית ומאיימים על דייריו ב”ממתק או פעלול”. ומתכבדים בממתק. למדתי לדעת, עד כמה המימונה שלי דומה היתה לחגי אביב וחגים פאגניים אחרים.

עם השנים, הפכה המימונה של ילדותי למשהו אחר בישראל. גן סאקר בירושלים, רעש, המולה ופוליטיקאים האוכלים מופלטות עולים בדימיוני.

איך הפך חג ילדותי הנהדר לאירוע פוליטי?

כנראה שהשינוי במימונה של ילדותי קשור בדרך זו או אחרת אל השינוי עליו מדבר סם בן שטרית במאמרו “קפיצת הדרך” אשר פורסם בידיעות אחרונות ב-1 לאפריל 2010. על פי יו”ר הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו, חווים  המרוקאים “קפיצת דרך” נחשונית בשלושת העשורים האחרונים. הייצוג של מרוקאים בממשלה, בכנסת, בהסתדרות ובעיריות ביצירה התרבותית, בצבא בקולנוע ובתיאטרון הוא מעבר לשיעורם היחסי באוכלוסיה.

איך אנו יודעים זאת? סם בן שטרית כתב זאת.

פרטים מדוייקים אינם הכרח. הרי אנו בחול המועד פסח. במועדים לשמחה ובחגים וזמנים לששון אין אנו עוסקים בקטנות של דיווחים עובדתיים. בעבר, מודה סם בן שטרית, היו ייצוגים ציבוריים אחרים למרוקאים. הסבל הוא מורה חיוני אומר בן שטרית. היו אלה מרוקאים אשר הבעירו מכוניות בהפגנות ואדי סאליב ב-1959. היו אלה מרוקאים שכפנתרים שחורים דרכו באופן לא נחמד על מדשאותיה של ראש הממשלה הגברת גולדה מאיר ב-1972. מרוקאים רבים ורבות היו בין אלה שפרעו כיכרות בערים ראשיות בישראל בתביעתם לבית להם ולילדיהם במסגרת תנועת האוהלים של סוף שנות ה-70. זו היתה מחאה אגרסיבית על פי בן-שטרית.

פעילות פוליטית חברתית של שנות ה-90 של המאה הקודמת (“הקשת הדמוקרטית המזרחית”), ושל העשור הראשון של המאה הנוכחית (ויקי כנפו “אחותי” “העוקץ” והתארגנויות אחרות) אינה עוברת את סף תודעתו של יו”ר הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו בעשור הראשון לקיומו של האירגון.

המחאה האגרסיבית ההיא יוצרה על ידי “עסקנים עדתיים” שהיו “סוחרי מצוקה” הוא אומר. סוחרי מצוקה אלה טיפחו את תודעת האפליה, הקיפוח הנהי והבכי. מבחינתו היו אלה פעולות שגויות אשר נעו בכיוון הפוך מהנדרש. מחאה זו איפיינה את המרוקאים “של פעם”. אלה היו המרוקאים לפני הופעתה של “ביחד”- אירגון האב של הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו. “ביחד” הוקמה בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת.

היום, מרגיע סם בן שטרית, המרוקאים הם אחרים. המרוקאים עברו תמורה ושינוי – מטמורפוזה – באמצעות סבל הקליטה וההיקלטות. מנהיגי תנועת “ביחד” תבעו מיוצאי מרוקו להתנער מתודעת האפליה. היתה זו דרישה נחרצת לנטוש את הנהי ולבסס את האמונה ביכולתם להגיע לכל הישג או מעמד שבו יחפצו. כידוע “אין דבר העומד בפני הרצון” אפילו לא פוליטיקה כלכלית ישראלית שעשתה אחדים לאדונים ואחרים למשרתים. השמיים הם הרי הגבול. המנוף הראשי לשינוי תודעתי זה התאפשר באמצעות מפעל “ליל המימונה” המסורתי.

שינוי התודעה וסגנון הפעולה של מחאות ואדי סאליב, פנתרים שחורים ואוהלים היה מחוייב המציאות. שינוי זה התחייב על מנת להגיע להישגים המרשימים של ייצוג עודף של מרוקאים בציבוריות הישראלית כיום. המפעל הגדול הזה הושג באמצעות מנוף ומודל המימונה אומר בן שטרית.

אני לתומי חשבתי שהמימונה היה חג משפחתי-קהילתי נעים עם שורשים פאגניים למחצה הנעוצים בחגיגות האביב.

מסתבר שעל פי סם בן שטרית המימונה היא דבר גדול הרבה יותר.

ליל המימונה הוא לילה של פתיחות לב ודלת. זהו לילה של יד פתוחה לכל דיכפין. לילה של לב חם אל כל אורח. שירה וזמר הם כליו של דיאלוג שבאמצעותו הפכה הקהילה המרוקאית בישראל לקהילה מוכרת ולמאיימת פחות. כך למדו המרוקאים את עצמם וכך יודעים אחרים את המרוקאים. כך הפך הזר למוכר. כך הפך המרוקאי לקרוב ולידיד. המימונה היא שרביט הקסם בתהליך “הביות” של המרוקאים בישראל.

כיום מעלה הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו את מעלה-אדומים על ראש שמחתם של המרוקאים. אנו מתבשרים על כך בכרטיס הזמנה יוקרתי. נאמר שם כי ביום שני (ה-5 לאפריל) הקרוב יערך ליל מימונה ארצי ומרכזי במעלה-אדומים. בין האורחים חברי/ת הכנסת ציפי חוטובלי, עתניאל שנלר, אריה אלדד, מירי רגב, מגאלי וואהבה, איוב קרא, השרים יולי אדלשטיין, יוסי פלד וגדעון סער.

אותי ממשיכות להטריד מספר שאלות מנקרות.

אם המימונה של הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו היא מסיבה לאומית מדוע החליט היו”ר, סם בן שטרית, לערוך מסיבה זו דווקא במעלה-אדומים? האם קרית-גת, דימונה, חצור-הגלילית או קרית-שמונה אינן מקומות נאותים? מדוע אין הוא מזמין את כל מאה ועשרים חברי הכנסת למסיבה? מדוע אין הוא מזמין יהודים וערבים מכל גווני הקשת הפוליטית לשאת דברים מעל הבמה? מדוע חייבת הבמה להיות בשטחים?

המימונה היא חג משפחתי וקהילתי. זהו חג שבו ילדים הולכים מבית לבית ומבקשים ממתקים וזוכים בליטוף סוכר על פניהם. כיצד הפך חג זה של הקהילה המרוקאית בישראל לעצרת-עם פוליטית רעשנית, צעקנית, צורמת וחסרת חן אנושי? מי צריך מסיבת ענק מצולמת? מי זקוק לאירוע המוני שבו אוכלים מופלטות אל מול מצלמות ואומרים דברי רהב אל מיקרופונים? מדוע לא יזמין יושב ראש הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו את עצמו ופוליטיקאים אחרים אל שכונות באשקלון, באר שבע, עכו ונהריה, או אל בלוקים של דירות “עמידר” ו”עמיגור” בעיירות הפיתוח? הרי שם חוגגים בני אדם את המימונה. שם זוהי חגיגה ללא טלויזיה, מיקרופון ומצלמה. שם זוהי חגיגה אנושית של אנושיות קרובה וישירה.

בלי תשובות לשאלות פשוטות אלה ממשיכה לנקר בי השאלה מיהם העסקנים העדתיים ו”סוחרי המצוקה” של היום? צריך פנתרים שחורים חדשים שידרכו על הדשא של מימונת הימין שבמעלה-אדומים

תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם: