חרדת הנכבה ופנקסנות הפליטים
בשלוש השנים האחרונות אנו עדים לקמפיין אינטנסיבי שמטרתו השגת הכרה, פוליטית ומשפטית, ביהודים-הערבים כ”פליטים”. הקמפיין מבקש ליצור בדעת הקהל אנלוגיה בין הפליטים הפלסטינים לבין המזרחים שהגיעו לישראל בשנות החמישים והששים, ולהציג את שתי האוכלוסיות כקורבנות של מלחמת 1948. משרד החוץ הישראלי, בהובלתו של דני איילון, עוסק באינטנסיביות באיסוף עדויות שיקזזו (כמו בתרגיל באלגברה) את עדויות הפליטים הפלסטינים על גירוש, ביזה והרג.
עדותה של רוזה מולכו מתוך הקמפיין “אני פליט”:
לפני שנתיים חוקקה הכנסת חוק המחייב כל ממשלה ישראלית אשר נושאת ונותנת עם נציגים ערבים (הכוונה לפלסטינים), להתייחס ליהודים המזרחים כאל פליטים. בשבוע שעבר התפרסמה עבודת מטה של המועצה לביטחון לאומי שהמליצה בפני הממשלה “ליצור זיקה בין הפליטים הפלסטינים והיהודים מארצות ערב”. היה זה עוזי ארד שהחליט עם מינויו לעמוד בראש המועצה להקים צוות מיוחד שיגבש את העמדה הרשמית של ישראל בנושא “הפליטים היהודים ממדינות ערב”. ארד קיבל את ברכתו של נתניהו לכך. הוא הקים מנהלה מיוחדת במועצה לביטחון לאומי ואף צירף לדיונים את אנשי משרד החוץ, משרד המשפטים ומשרד האוצר. לדיונים הוזמנו גם היסטוריונים וכלכלנים ונציגי ארגונים יהודיים כמו ווז’אק – הארגון העולמי למען יהודי ארצות ערב (WOJAC), וכן הארגון היהודי-האמריקאי למען צדק ליהודי מדינות ערב (JJAC). המועצה המליצה לראש הממשלה להכניס את “הפליטים היהודים” ותביעת הפיצויים בעבורם כחלק בלתי נפרד מהמו”מ בסוגיית הפליטים הפלסטינים.
קריאות להגדיר את היהודים מארצות ערב כפליטים כבר הועלו בעבר, אולם הושתקו על ידי ממשלות ישראל השונות. מדוע השתנתה המדיניות? בין השאר מתוקף ההכרה החדשה יחסית, שישראל לא תוכל להסתיר יותר את אחריותה לנכבה. התרגיל החנווני הזה של משרד החוץ מעיד על חרדה מפני התביעה של הפלסטינים לשיבה ופיצויים, שהיא מרכיב מרכזי בדרישות הפלסטינים. הוא מוכיח שישראל מכירה בכך שפרדיגמת 67′ לא תביא לקץ הסכסוך משום שהיא מכחישה את הנכבה. מתוך הכרה זו מקווים מנהלי הקמפיין לחסום באמצעות המזרחים את מימוש “זכות השיבה” של הפלסטינים ולקזז את הפיצויים שישראל עלולה להידרש לשלם על הרכוש הפלסטיני אשר הופקע על ידי האפוטרופוס לנכסי “נפקדים”. הרעיון הזה שגוי היסטורית, אינו חכם מדינית ובלתי צודק מוסרית, כפי שניתן ללמוד מן הביוגרפיה שלו.
היסטוריה אומללה שכדאי לשנן
את הקמפיין להכרה ביהודי ארצות ערב כפליטים השיק, למעשה, ביל קלינטון כבר ביולי 2000 בראיון לערוץ 1. אהוד ברק חזר והכריז על “הישגו” באוגוסט 2000 בראיון לדן מרגלית. חשוב לזכור שבעבר נמנעו ממשלות ישראל מלצאת בהכרזה על יהודי ארצות ערב כפליטים. ראשית, בשל החשש שהכרזה כזו תעורר מחדש את מה שישראל ניסתה למחוק ולשכוח: תביעת הפלסטינים לשיבה. שנית, מתוך חשש שהכרזה כזו תעודד תביעות רכוש יהודיות נגד מדינות ערב ובתגובה – תביעות רכוש נגדיות של פלסטינים. שלישית, משום שהיא הייתה מחייבת לעדכן את ספרי הלימוד בהיסטוריה ולנסח נרטיב חדש על פיו המזרחים הגיעו לישראל לא בשל שאיפותיהם הציוניות אלא בעל כורחם. כל היסטוריון שהיה טוען זאת היה מוגדר כפוסט-ציוני.
מי שבישלו בזמנו את המשוואה בין היהודים המזרחים והפליטים הפלסטינים עבור ברק וקלינטון, היו יועץ ראש הממשלה לענייני תפוצות בובי בראון ואנשי משרדו יחד עם נציגי ארגונים כמו הקונגרס היהודי העולמי, ההתאחדות העולמית של היהודים הספרדים וועידת הנשיאים. ד”ר אבי בקר, מזכיר הקונגרס היהודי, ומלקולם הונליין, מזכ”ל ועידת הנשיאים, נפגשו עם פרופ’ ארווין קוטלר, חבר פרלמנט קנדי ומומחה למשפט בינלאומי ושיכנעו אותו להצטרף לקמפיין. ארגון הגג שהוקם בשם “צדק ליהודים ממדינות ערב” לא הצליח לגייס התלהבות מסיבית לקמפיין, גם לא בעולם היהודי. הקמפיין כשל בגיוס הצהרה ראויה לציון מצד פוליטיקאים ישראלים מרכזיים עד לעת האחרונה. אין זה מפתיע. לקמפיין הזה יש היסטוריה אומללה שכדאי לשנן אותה, כי היסטוריה יכולה להיות עסק פרקטי מאוד.
בשנות השבעים הוקם ווז’אק – הארגון העולמי למען יהודי ארצות ערב. יגאל אלון, שר החוץ דאז, חשש שווז’אק ישמש חממה למה שכינה “התארגנות עדתית”. כאמור, ווז’אק לא הוקם על מנת לעזור ליהודים המזרחים אלא לייצר מאזן הרתעה לחסימת התביעות של התנועה הלאומית הפלסטינית, ובעיקר התביעה לפיצוי הפליטים וזכות השיבה. לכאורה, השימוש בביטוי “פליטים” לא היה בלתי סביר, שכן המושג הפך למרכזי בשיח ההיסטורי ובמשפט הבינלאומי לאחר מלחמת העולם השנייה. החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו”ם משנת 1967 דיברה על “הסדר צודק לבעיית הפליטים במזרח התיכון”. בשנות השבעים ביקשו מדינות ערב לציין במפורש “פליטים ערבים במזרח התיכון” אולם ממשלת ארצות הברית באמצעות נציגה באו”ם, ארתור גולדברג, התנגדה לכך.
בנייר עבודה שהכין סיירוס ואנס בשנת 1977, אז מזכיר המדינה, לקראת אפשרות כינוסה של ועדת ז’נבה, נכתב בלחץ ישראל שיימצא פתרון ל”בעיית הפליטים” בלי לציין באילו פליטים מדובר. ווז’אק, שניסה להשמיש את המושג “פליטים יהודים”, נכשל. בנוסף לערבים, גם יהודים ציוניים רבים ברחבי העולם התנגדו ליוזמה. אני ממליץ למארגני הקמפיין הנוכחי לבחון את האנטומיה של ארגון שהפך במהלך פעילותו מציוני לפוסט-ציוני, וללמוד פרק בהלכות התוצאה הבלתי צפויה של הפעולה הפוליטית.
הוגה רעיון “הפליטים היהודים” בתוך ווז’אק היה יעקב מירון, ראש המחלקה למשפט ערבי במשרד המשפטים. מירון ניסח את הקשר בתיזה הקיצונית ביותר בעניין ההיסטוריה של יהודי ערב. הוא טען שהיהודים גורשו מארצות ערב, בפעולה מתואמת עם מנהיגים פלסטינים, וכינה זאת “טיהור אתני”. מירון יצא באופן חריף נגד האפוס הציוני שלטענתו הצמיח כינויים רומנטיים משלים כמו “מרבד הקסמים” או “מבצע עזרא ונחמיה” שהשכיחו את “העובדה” שעזיבת היהודים היתה פרי של “מדיניות גירוש ערבית”. על מנת להשלים את האנלוגיה בין הפלסטינים למזרחים אף טענו אנשי ווז’אק שהמזרחים חיו בשנות החמישים במחנות פליטים (קרי: מעברות) בדיוק כמו הפליטים הפלסטינים. טענה זו עוררה עליהם תרעומת קשה מצד המוסדות המיישבים וכינו אותה “בגידה”.
טענותיו של הארגון הקפיצו מזרחים רבים אשר הגדירו עצמם ציונים. כבר בשנת 1975, מיד עם הקמת ווז’אק, הבהיר יו”ר הכנסת, ישראל ישעיהו: “אנחנו לא פליטים. באנו לארץ הזאת גם לפני הקמתה המדינה… היו לנו שאיפות משיחיות…” שלמה הלל, שר בממשלת ישראל שפעל להבאת יהודי עיראק לישראל, התנגד נמרצות: “אני לא מתייחס ליציאתם של יהודי ארצות ערב כפליטים. הם באו משום שהם רצו לבוא, כציונים”. רן כהן הודיע בדיון בכנסת בהתרגשות: “אני מודיע: אני לא פליט”. והוסיף: “באתי מכוחה של הציונות, מכוח המשיכה של הארץ הזאת ושל רעיון הגאולה. אף אחד לא יגדיר אותי כפליט”. ההתנגדות הייתה כל כך עזה עד שאורה שוייצר, יושבת ראש הוועדה המדינית של ווז’אק, ביקשה ממזכירות הארגון לעצור את הקמפיין. היא דיווחה שחברי הקהילה בשטרסבורג כל כך נפגעו מן האמירה הזאת, עד שאיימו עליה ועל ראש הקהילה שאם יעלה שוב עניין הגדרת “היהודים הספרדים” כפליטים יחרימו את המפגשים.
גם משרד החוץ נבהל מהמרץ של ווז’אק, והציע להפסיק את הקמפיין בטענה שהגדרת היהודים המזרחים כפליטים היא חרב פיפיות. בזמנו, ישראל הקפידה תמיד על מדיניות של עמימות בסוגיה המסובכת הזו. בשנת 49′ היא אף דחתה הצעה בריטית-עיראקית לחילופי אוכלוסין (יהודים עיראקים עם פליטים פלסטינים) מתוך חשש שתצטרך לדאוג ליישוב “עודפי פליטים” בישראל. משרד החוץ כינה את ווז’אק פלגני ובדלני וביקש ממנו להפסיק להתנהל באופן עצמאי בניגוד לאינטרסים של המדינה. בסופו של דבר, הפסיק משרד החוץ את המימון שהעביר לווז’אק. שר המשפטים, יוסי ביילין, אף פיטר את יעקב מירון מן המחלקה למשפט ערבי של משרד החוץ. יש לציין, שאין כיום אף חוקר רציני בישראל או מחוצה לה אשר אימץ את טענותיו הקיצוניות של הארגון. יותר מכך, בניסיונו לחזק את התזה הציונית ולסייע במלחמתה של ישראל בלאומיות הפלסטינית, השיג ווז’אק את ההיפך. הוא הציג עמדה ציונית מבולבלת בעניין הסכסוך, הרגיז יהודים מזרחים רבים ברחבי העולם משום שהציג אותם כחסרי מוטיבציה חיובית להגיע לישראל, ושעבד את האינטרסים של היהודים המזרחים (בעיקר בעניין הרכוש היהודי בארצות ערב) למה שהגדיר בטעות כאינטרסים לאומיים. הוא לא השכיל להבין שהגדרת היהודים המזרחים כפליטים פותחת תיבת פנדורה ופוגעת בכל המעורבים בסכסוך, ערבים ויהודים כאחד.
פליטות ורצון חופשי
מתוך תאווה למצוא פתרון קסם לשאלת הפליטים, אימצה המדינה את הנוסחה מחדש ומקדמת אותה בהתלהבות רבה ברחבי העולם. מעניין יהיה לשמוע את עמדת שר החינוך לנרטיב שמציגים הארגונים היהודים בקמפיין. האם יקים עתה ועדה במשרד החינוך שתתאים את ספרי הלימוד בהיסטוריה לז’אנר הפוסט-ציוני החדש? כל אדם ישר, ציוני או לא ציוני, צריך להודות שהאנלוגיה בין הפלסטינים ובין היהודים המזרחים מופרכת. הפליטים הפלסטינים לא ביקשו לעזוב את פלסטין. בשנת 1948 הוחרבו יישובים פלסטינים רבים, וכ-750,000 פלסטינים גורשו או נסו מתחומי פלסטין ההיסטורית. אלה שברחו, לא עזבו את בתיהם מתוך רצון חופשי.
לעומת זאת, היהודים מארצות ערב הגיעו לכאן ביוזמת מדינת ישראל וארגונים יהודים. חלקם הגיעו מרצונם החופשי וחלקם בניגוד לרצונם. חלקם חיו בנוחות ובבטחה בארצות ערב, חלקם בפחד ודיכוי. ההיסטוריה של ההגירה המזרחית מורכבת ואינה ניתנת להסבר פשטני אחד. רבים איבדו רכוש רב ואין ספק שיש לאפשר להם להגיש תביעות רכוש אינדיבידואליות כנגד מדינות ערב, מה שמדינת ישראל וארגון ווז’אק חסמו עד היום. למשל, הסכם השלום עם מצרים אינו מאפשר תביעות אינדיבידואליות כלפי מצרים. רכוש יהודי מצרים נתפס כרכוש מדינת ישראל, ואינוונטר חשוב כדי לקזז את תביעות הרכוש של הפלסטינים בעתיד. דוגמא נוספת: במלחמת המפרץ נגרם נזק ברכוש למשפחה יהודית-עיראקית ברמת גן. במסגרת התביעות לפיצויים, יעץ עורך דין ממולח להכניס גם תביעה על הבית שהוחרם על ידי ממשלת עיראק בשנת 1952. משרד החוץ אסר על כך, בשל מדיניות ממשלת ישראל להחזיק ברכוש זה כאינוונטר למשא ומתן עם הפלסטינים בעתיד.
האנלוגיה בין הפליטים הפלסטינים והיהודים המזרחים הינה מופרכת, שלא לומר מרושעת ולא מוסרית. היא מסכסכת בין מזרחים לפלסטינים, היא פוגעת בכבודם של מזרחים רבים, ופוגעת בסיכוי לפיוס אמיתי. יותר מכך, יש בכך חוסר הבנה באשר למשמעות הנכבה. הנכבה אינה מתייחסת רק לאירועי המלחמה. הנכבה היא בעיקר מניעת השיבה של המגורשים לבתיהם, אדמותיהם ומשפחותיהם לאחר הקמת מדינת ישראל. הנכבה היא פעולה אקטיבית ברורה של מדינת ישראל, ולא רק כאוס של מלחמה.
הפיתוי של ישראל להשתמש ברעיון הקיזוז מובן, אבל אסור להשתמש בדחלילים שונים על מנת לסלק את תביעותיהם המוסריות והפוליטיות של הפלסטינים. מניפולציה כזו מוסיפה חטא על פשע ומגדילה את המרחק הפסיכולוגי בין יהודים לפלסטינים. גם אם יוותרו חלק מן הפלסטינים על מימוש זכות השיבה (כפי שטוען למשל ד”ר חליל שקאקי), אין להשיג זאת בתרגילים מסוג כזה. כל הסכם שלום חייב לעבור דרך הכרה ישראלית בעוולות העבר ומציאת פתרון הוגן. התרגיל החשבונאי הופך את ישראל לפנקסנית ולחסרת עמוד שדרה מוסרי ופוליטי.


