אשקלון
אמא, רע לי כל כך
איך בשעתך הקשה
שכם אל שכם לא איתך
עם אויבייך המרים אני צועדת
וקול צעקתך חזק באזני מקול צעקתם
ובכייך, לא בכיים מפלח את אזני
גם בלילה, גם מכאן
ועלי להיאבק להחרישו
עלי להיאבק לחתור תחתיו
לא לשמוע רק אותו
לא לראות רק את פנייך פוחדות
אל מול עיניי
אוי אמא, אמא
האם את זוכרת את ג’יהאד,
שבנה ביתנו ואז בנה ביתו
ג’יהאד נמחה מדמעותייך
נמחה מזיכרוני
נמחה מזיכרונה הקצר
של העיר שהקיאה לעזה
את תושביה הערבים
ושלחה חייליה לכבשם
וקראה להם לשוב אליה לבנותה
והקיאה אותם בשנית, בשלישית
ושלחה את בניה לבנות בתיהם
על אדמת הרש, על אדמתם.
אוי אמא שלי,
עירי שלי אשקלון,
שכם אל שכם איתך לא אצעד,
לא אומר הינחמי, לא אומר הינחמי,
דמעותייך אמהל בדמעותיו של ג’יהאד
את בכייך, בבכי ילדיו ונכדיו
בבכי ביתו שנזרה לרוחות
בבכי ביתו שלא ידענו כי נבנה
ולא ידענו כי נעזב
ולא ידענו כי נכתש עד דק
ואת ענני האבק שלו,
לא אוויר,
את ענני האבק שלו
אנחנו נושמים.
אוי אמא, אמא,
הלוואי שיכולתי לומר לך דברים אחרים.
מתוך האסופה “לצאת” שפורסמה ב-1 בינואר 2009 בתגובה ל”עופרת יצוקה”



