מאיפה יש לך את הכסף הזה?
“מתחת לאף” ו”מציצים” – שני סרטי פולחן בהם צפו מאות-אלפי ישראלים לאורך השנים. אני רוצה להתמקד במספר סצינות אלימות מתוכם, ולנסות להסביר כיצד אלימות במרחבים מזרחיים מיוצגת על המסך באופן שונה מאלימות במרחבים אשכנזיים; אטען כי הצופים שותפים להנחות של יוצרי הסרטים באופן שמחזק גישות סטריאוטיפיות ביחס למזרחים מזה ומלבין את האלימות של ההגמוניה מזה.
“מתחת לאף” (1982; במאי: ינקול גולדווסר; תסריטאי: חיים מרין) הוא סרט על ארבעה גנבים בעלי פרופיל פלילי נמוך, שמנסים “להביא את המכה של החיים שלהם”. הם פורצים לבניין המשטרה ומצליחים לגנוב כספת ובה כסף רב, אולם חקירה מאומצת של הבולשת ותככים וטעויות בקרב הארבעה מובילים בסופו של דבר ללכידתם. חשוב לציין שהסרט הוגדר כ”סרט בורקס”. מבלי להתייחס לתהליך ההגדרה של סרטים מסוימים כ”סרטי בורקס” (כלומר סרטים באיכות נמוכה, לכאורה), ניתן לומר כי כפי שמוזיקה מזרחית – “מוזיקת קסטות” – היתה סוג של תת-ז’אנר של המוזיקה הישראלית הכללית, כך מ”תחת לאף” שייך לז’אנר סרטים אשר הביאו את הקול והפנים של המזרחי לקולנוע. ואכן, הסרט מביע את תחושת הניכור והמחאה של מזרחים ביחס לממסד.
הסרט המוקדם יותר, “מציצים” (1972; במאי: אורי זוהר; תסריטאים: אריק איינשטיין ואורי זוהר), עוקב אחרי 24 שעות בחייהם של צמד ידידי נפש. האחד נגן גיטרה מתוסכל, נשוי ואבא לילדה, שבוגד בבת זוגו בתחילת הסרט. השני רווק, חי ועובד על חוף הים בתור מציל, ומעריץ את חברו. בין לבין הם גם רודפים ומכים נערים שמסתובבים באזור, מדברים על פתיחת עסק, שותים קפה וכו’.
כדאי להתעכב על קלסתר פניהם של גיבורי הסרט – סמי בן טובים (אורי גבריאל) לעומת אלי (אריק איינשטיין). מדובר בטייפ-קאסט מושלם: תווי פניהם של גבריאל ואיינשטיין, כמו גם אלמנטים נוספים שמצביעים על זהות מזרחית לעומת אשכנזית דוגמת מוזיקה, לבוש או לוקיישנים, מייצרים משמעות חברתית מסוימת המייצרת את המרחב המזרחי כאלים וככזה הדורש התערבות מיידית של החוק, ולעומת זאת, את המרחב האשכנזי כאוטופיה שהחוק הפלילי אינו רלוונטי לגביה.
הסצינות הראשונות שברצוני להתעכב עליהן מתארות את ההוויי של גיבורי הסרטים: ב”מתחת לאף”, גיבורי הסרט משחקים קלפים במועדון מאולתר. במהלך המשחק פושטים בלשי משטרה על המקום, עורכים חיפוש גופני על הנוכחים, ומנהלים עם סמי בן טובים דין ודברים, מה שמוביל בסופו של דבר לתגרה ולמעצרים. ב”מציצים”, אלי חוזר מהמועדון עם דינה (מונה זילברשטיין) ומבקש מגוטה (אורי זוהר) את המפתח לחדר על מנת לקיים איתה יחסי מין בחדר שלו. גוטה נותן לו את המפתח ולוחש לו “תשאיר את האור”. בשעה שאלי ודינה בחדר, גוטה ושני נערים, קטינים יש לציין, מציצים להם. אלי יודע זאת, אבל דינה לא יודעת.
בדיאלוג בין השוטרים לסמי בן טובים במהלך החיפוש הגופני שעורכת המשטרה על גיבורי “מתחת לאף”, טוען סמי בתחילה בקול רם “סתם נטפלים לאנשים”. לאחר מכן ניגש אליו החוקר הבכיר בן שושן (מכרם ח’ורי), ושואל אותו מאיפה הוא. סמי עונה: “אני מהרצליה פיתוח, יש לי שם וילה שלוש מפלסים”. בן שושן עונה לו: “מי לימד אותך להתחצף”? סמי עונה לו “מי מתחצף”? במקביל, אחד השוטרים מוציא כסף מכיסיו, מנפנף בשטרות ואומר לו “תגיד לי, מה זה צריך להיות?”. סמי עונה: “זה כסף”. החוקר מקשה עליו: “מאיפה יש לך את הכסף הזה”? בתגובה אומר סמי: “יש איזה ערבי מזיין אותי בתחת, משלם טוב”. ובהמשך: “רוצה אני אביא לך את המספר שלו? הוא יזיין גם אותך”. ואז פורצת התגרה.
כדאי לשים לב שבמהלך משחק הקלפים, בטרם פרצה הבולשת לזירה, סמי בן טובים לא עבר כל עבירה אשר מצדיקה חיפוש על גופו, וכן לא ברור מה חמור כל כך בתשובות שהוא מספק לשוטרים. על כן אני מבקש לטעון שהסצינה מבוססת ברובה על ההנחה החברתית, אשר שותפים לה גם היוצר וגם הקהל בעיקר באמצעות קלסתר פניו של גבריאל, שגברים מזרחים שמשחקים קלפים, לא יותר מזה, ועוד יש להם כסף בכיס והם אף מעיזים בחוצפתם לטעון שהם גרים בהרצליה פיתוח, הם בהכרח עבריינים שיש להכות ולעצור.
לעומת זאת, הסצינה המקבילה ב”מציצים” דווקא בהחלט מצדיקה התערבות משטרתית. גבר ושני קטינים עשו מעשה חמור הרבה יותר ממשחק קלפים: הם הציצו לזוג מקיים יחסי מין ללא ידיעתה של האשה. ובכל זאת, הצופים, בהמשך להיגיון של יוצרי הסרט, אינם מונחים לתהות לגבי המשמעות הפלילית של מה שעושים הגברים בסצינה זו, אלא אמורים לראות בה סיטואציה קומית, סוג של מעשה קונדס. אמנם ראוי לציין בהקשר זה שהסרט “מציצים” הופק בתחילת שנות השבעים, ומה שנתפס היום כעבירה פלילית ואלימות מינית חמורה, בימים ההם נראה יותר כמו מעשה שובבות. עם זאת, כדאי להסתכל על תהליך כינונו של “מציצים” כסרט פולחן בחברה הישראלית. נכון לשנות ה-2000, אלי וגוטה עדיין נתפסים בציבור כדמויות חמודות ולא-מזיקות, ובכך הצופים למעשה שותפים להנחה שאלימותם אינה חמורה כל-כך (ראו, למשל, מאמרו של ליאור שליין, “אדון גוטה בשבילך“).
מבלי משים, יש כאן הסכמה בין היוצרים לצופים, שבמסגרתה גיבורי “מתחת לאף” עוברים הליך של פרופיילינג אתני. כפי שערבי שמגיע לשדה תעופה הוא בגדר חשוד פשוט בגלל שהוא ערבי, כך גם מזרחי הוא בגדר עבריין פשוט מהסיבה שיש לו כסף בכיס, או בגלל שהוא משחק קלפים. וכפי שיהודים אשכנזים ייבדקו לעתים רחוקות בקפידה, כך גם המשטרה לא תפקוד את הצריף של גוטה על-אף פשעים שהוא מבצע שם.
גיבורי הסרט “מציצים” מתנהלים אפוא באוטופיה אשכנזית אשר לא יודעת חוק מהו, כאשר הצופים אינם תוהים לגבי טיבה המוסרי השפל של התנהלותם. יש לשים לב כי מדובר באחד הסרטים האלימים שהופקו בישראל. שתי מוטיבציות משמעותיות מפעילות את אלי וגוטה: 1. לשכב עם נשים, והם לא בוחלים באמצעים, לרבות כפייה מינית, הכאה, שקרים, קללות וניצול זונות. 2. להכות נערים, שלושה נערים נרדפים על-ידם במהלך הסרט, ומוכים לא אחת. למעשה, קיימות סצינות ספורות בלבד שאלי וגוטה לא מבצעים מעשים שהם אחד משני הנ”ל, ואלה הסצינות שבהן נוכחותה של בת הזוג של אלי, מילי (סימה אליהו), “הפרענקית” עם “הכבוד” כפי שמכנה אותה גוטה, משבשת את כוונותיהם.
שתי סצינות נוספות משקפות להבנתי את האופן השונה שבו תופסים הצופים אלימות מזרחית לעומת אלימות אשכנזית. בשתיהן גיבורי הסרטים מנסים לכפות את עצמם על נשים, נהדפים על-ידן, ובתגובה תוקפים אותן פיזית ומילולית. גוטה מנסה לכפות את עצמו על דינה, יום אחרי שהיא שכבה עם אלי, וסמי בן טובים והרצל מלול (משה איבגי) מנסים לכפות את עצמם על שתי נשים שהגיעו איתם לחדר בבית מלון.
אולם מבחינה תדמיתית וציבורית, עיצוב דמות המזרחי לעומת דמות האשכנזי, קיים הבדל משמעותי: כאמור, “מתחת לאף” הוגדר כסרט בורקס. זאת אומרת, שלאלימות המינית של סמי והרצל יש צבעים ברורים – הם מזרחים. הצופה מפנים ומאשרר את הקשר שבין אלימות למזרחיות, משום שזה סרט בורקס בהגדרתו. מנגד, הצופה לא מזהה כל קשר שבין אשכנזיות לאלימות, משום ש”מציצים” מוגדר כסתם סרט ישראלי, כללי כזה.
למה הדבר דומה? כותרת בעיתון אשר מדווחת: “גבר אריתראי תקף אשה בדרום תל אביב”. אכן, קרה וקורה שגברים אריתראים תוקפים נשים, וברור שיש לדווח על כך ושהמשטרה חייבת לעצור אותם. אבל מעולם לא נראה כותרת בעיתון שקובעת כי “גבר אשכנזי תקף אשה במכללת תל-חי”, למרות שרוב ההטרדות המיניות באקדמיה מבוצעות על-ידי גברים אשכנזים. כך, האלימות של קבוצות שאינן חלק מההגמוניה האשכנזית עוברת תהליך סקטורליזציה בתוך ההקשר הישראלי, בעוד האלימות הלבנה, האשכנזית, נותרת עמומה, קוסמופוליטית כמעט.
בערוץ הקומדיות של yes, תחת הכותרת “פסח קורע”, הגדירו השבוע את “מציצים” כך: “קומדיית הפולחן האהובה על שני החברים הטובים – אלי המוזיקאי והמתוסכל, וגוטה מלך חוף שרתון, השולט על המשתזפים ובעיקר על המשתזפות”.




