בחירות של נשים. ביטחון של נשים
בחירות 2013
גופנו הפקר. האנחנו הוא הנשים והגוף הוא הגוף הנשי. בישראל כמו במקומות רבים בעולם, הקידמה והשיח השוויוני ממש לא משנים את העובדה הזו. המלים שנשפכו עליה רבות כל כך, שספק אם יש משהו חדש לומר. עם זאת, הישנות המצב ועקשנותה של עובדה זו להמשיך ולהיות חלק ממציאות חייהן של נשים בישראל, מחייבת להמשיך את הדיבור, את הצעקה, גם אם יהיו אלה אותן המלים.
אנחנו עומדות בפתחן של בחירות. בחירות לא מסעירות בהמון מובנים, כך התקשורת דואגת להבהיר. אך הבדל אחד גדול ישנו בבחירות האלה, והוא המקום שתובעות לעצמן נשים: דרישה לייצוג הוגן, מחשבה פמיניסטית ועוד. אחד הסעיפים הבסיסיים שמצע פמיניסטי מחייב הוא הרחבת מושג הביטחון הכה שגור בשיח הישראלי. ראשית יש לשים לב להשפעות של מלחמות ושל חיים באזור מלחמה על נשים. איך זה משפיע על האפשרויות שלהן להתפרנס, איך זה משפיע על מעמדן בתוך החברה המיליטריסטית ועל ביטחונן האישי?
אך מעבר לכך, ישנו הביטחון האישי היומיומי. זה שנעדר מהרחובות שלנו, מהמרחבים הפתוחים והסגורים שבהם נשים הולכות, חיות, עובדות. המרחב הזה – כל מקום שבו נשים נמצאות ו/או מיוצגות – הוא מרחב נגוע בישראל, ומבהיר באופן שאינו משתמע לשני פנים מהו העתיד שאליו אמורה אשה לחתור, מה מצופה ממנה, מה היא יכולה, מה ראוי ולא ראוי. והדבר הזה מצומצם, מצומצם עד מאוד.

פתיחה אגבית של הטלוויזיה ו/או הרדיו תבהיר מיד שאשה היא קודם כל בת אדם בעלת מידות גוף מסוימות מאוד (רזה) וצבע עור מסוים מאוד (לבן), שעדיף שתהא בעלת שיער בלונדיני ונעימת הליכות, ותקבל בחן את העובדה שהסביבה שלה החליטה להציב אותה היכן שהציבה אותה לטובת שתי מטרות: עונג מיני וככר נוח לבדיחות.

מקרה אחרון שהבהיר זאת, למשל, היה בתוכנית “דה ווייס”. אחד המתמודדים, מייקל ג’ייד, סיפר איך תקף מינית את ג’ניפר לופז. הוא נגע בישבנה, ועשה זאת כאילו ידיו נפלו לשם במקרה. צחוקים. המתמודד לא נתפס כמישהו שצריך להדיח אותו, כי פושעי מין הם גברים שחובה עלינו כחברה להדיר מעצמנו כדי שיהיה ברור עד כמה זה בלתי נסבל. כדי שלנו כנשים יהיה מרחב יותר מוגן. אך מה אפשר לצפות מתוכנית טלוויזיה, בעוד ראש הממשלה בנימין נתניהו ממשיך להחזיק את נתן אשל – עוזרו שהואשם בתקיפה מינית – כאיש סודו?
יש צורך בשינוי, ויש צורך שבבחירות הללו הנבחרות והנבחרים שלנו יבינו שהם צריכים לקחת בחשבון את הנשים. שיפנימו כי ההיצמדות לשיח מדיני-כלכלי בלבד איננה מספקת. אנחנו רוצות שידאגו לנו, שידאגו שהזכויות שלנו ימולאו, ושמי שפושע כלפינו ייענש.
לא ייתכן שנשות דרום העיר לא יכולות לצאת מפתח ביתן אחרי ארבע אחר הצהריים כי הן חוששות לחייהן; לא ייתכן שאשה בת 83 תעבור בחצר ביתה (מרחב מוגן?) אונס אכזרי, ושאף אחד לא ישמע. לא יכול להיות שישנן נשים ששוות פחות מנשים אחרות, שתמיד שוות פחות בכל מקרה. ישנו קשר ישיר בין מה שאנחנו רואות על המסך לבין מה שמתרחש ברחובות ובמשרדים, הגבוהים והנמוכים כאחד. וגם המחאה שלנו היא תגובה הן למקרים הפרטניים והן למצבן של נשים באופן כללי.
ביום שישי הקרוב, עשרה ימים לפני שכולנו נלך לקלפי (האירוע נדחה עקב מזג האוויר – נעדכן כאן על תאריך חדש), אנחנו, נשים מכל הצבעים, נתייצב בכיכר רבין ונקשיב לזמרות, מוכרות וחובבות, שיבואו לדרוש יחד איתנו מהנבחרות והנבחרים מסמך המבהיר כיצד הם והן מתכוונות ומתכוונים לטפל בבעיות שמציפות אותנו כנשים. איך הן והם ידאגו שנוכל לפתוח טלוויזיה בלי לפחד, שנוכל להאזין לרדיו מבלי לשמוע שדרנית שמעודדת תקיפות מיניות, שנוכל ללכת לעבודה בלי לפחד שיטרידו אותנו ולצאת לרחוב מבלי לחשוש בכל רגע שמישהו נוסף יחשוב שהוא רשאי לתת עלינו את דעתו ברבים, בקול רם, כי אנחנו שייכות לו. כי נולדנו אך ורק עבורו.
לפרטים נוספים על האירוע | לתרומות


