רצח על כבוד הפרימיטיביות

מעת לעת מופיעה ידיעה בתקשורת על עוד גבר ערבי שנטל את חייה של בת משפחתו “על רקע כבוד המשפחה”. מכבסת המילים מלבינה את המעשה הנאלח, מספקת לכאורה רקע תרבותי למקרה, ובכך ממסגרת את הרצח כעוד בעיה נקודתית של אנשים פרימיטיביים, ולא בהכרח כתופעה מדאיגה שיש לתת עליה את הדעת, וכולם ממשיכים בסדר יומם העמוס ממילא. אפילו בשבוע בו צוין היום למאבק באלימות נגד נשים שוסף גרונה של ילדה בת 15. חדשות שאין בהן הרבה חדש.

אין מדובר רק באלימות המכונה “על רקע כבוד המשפחה”: האלימות בחברה הערבית הפכה לשפה הרשמית וכל ויכוח סתמי עלול להיגמר ביריות או בניסיון דקירה. האלימות בחברה שלנו לא יודעת מעצורים, גם ילדים ונשים הפכו למטרות וכולם מפסידים. בשונה משאר מקרי האלימות, רצח נשים נעשה על ידי גברים קרובים לאותה אישה או ילדה, אנשים שאמורים לספק לה את ההגנה ואת הביטחון ובמקום זאת נועצים בה את סכינם ללא רחמים.

לפעמים מספיק חשש לא סביר למעילה בכבוד המשפחה המהודר, ואז נכנסת חוליית החיסול לפעולה – ומה שהתחיל כמערכת יחסים תמימה בין גבר ואישה נגמר באסון, אסון שלפעמים אפילו האם שותפה לו בשתיקה. משפט השדה נעשה ללא כל חמלה או אפשרות לשמיעת עדויות מהנידונה למוות. הגבר מלא טסטוסטרון ושטוף בזעם רוצח את האישה במבצרה. המניע אינו בהכרח הרומן שעתה נחשף אלא הבושה מהרכילות, וחלילה, הצגת הגברים במשפחה כ”חסרי כבוד”.

תיאטרון האבסורד נמשך ברגע שאישה נקברת עם החטא והבוז, הרוצח המגואל בדם מגלם את תפקיד הגיבור שומר הסף של כבוד המשפחה, שמוכן להקריב את חירותו ואת עתידו למען שימור הכבוד.

כמו מקרי רצח רבים בחברה הערבית, גם רצח על כבוד הפרימיטיביות מאתגר במיוחד את יחידות המז”פ במשטרה. בהעדר גמול ראוי, נהפך הפשע לאטרקטיבי במיוחד. זאת בנוסף למדיניות העלמת העין שנוקטות הרשויות בכל הקשור לבעיות הפנים הערביות ובכך מנציחות את הבעיה. העדר המוטיבציה המאפיינת את התנהלות הרשויות נובע מבחירה מודעת ומהעדפה של “לא ללכלך את הידיים” במצוקות שלא זולגות אל מעבר לתחומי השיפוט של הכפרים והערים הערביות. אישור לטענותיי ניתן לראות בהצלחתו של הפיילוט “אישיות מאוימת” שהובילה המשטרה יחד עם נשות רמלה ולוד שצמצם משמעותית את מקרי האלימות נגד נשים.

את הוואקום שיצרו הרשויות מנסות למלא לא מעט נשים (וקצת גברים), החותרות לשינוי המצב יומם ולילה. נשים ששוברות את מחסום הפחד ומפגינות ביפו, ברמלה ובטירה, נגד רוצחים עם רישיון להרוג בחסות השתיקה וההתעלמות, אך לצערי אין בכוחן של יוזמות כאלה ואחרות לספק מענה מלא וסיוע מיידי. גם אשה שמעיזה לצאת נגד מנגנוני הדיכוי המשומנים ולזעוק לעזרה, מוצאת עצמה לבד במערכה, מנודה מהמשפחה ועם הרבה הבטחות שווא מצד הרשויות, שמבחינתן מדובר בעוד תיק מיותר במסדרונות הרווחה העמוסים לעייפה.

כמו כל דבר, גם העול המשפחתי בשמירה על הכבוד מחולק מגדרית. מגבר ערבי מצופה לפרנס היטב את משפחתו ולדאוג לרווחתה ובזה נשמר כבודו, לעומת האישה שנדרשות ממנה צניעות ודחיית סיפוקים. את הכבוד והחובה על שמירתו יונקות הילדות בגיל צעיר. בשמו נאסרים עליהן דברים רבים, בטענה שאיסורים אלו באו בכדי להגן עליהן מהעתיד לבוא ואף טומנים בחובם הטבות רבות. כחלק מחבילת ההטבות, הורים רבים אף מנקים את בנותיהם מהצוואה מחשש שההון המשפחתי או מה שנשאר ממנו יעבור חלילה לידיים זרות.

התפיסה שגוף האישה אינו קניין פרטי שלה אלא רכוש שניתן להעביר את הבעלות עליו מגבר לגבר, שכל חריגה מהוראות זכר האלפא התורן תעלה לה בחייה, צריכה להיגמר. בעוד היחס לגברים בחברה הערבית הוא יחס מתיר, סלחני ומפנק שגורם להם לדרוש פחות ופחות מעצמם ולוותר על כל שאיפה, פרט לדיכוי נשותיהם ובנותיהם, זוכות הנשים ליחס נוקשה ומחמיר והכל למען מטרת העל שהיא שמירה על כבוד המשפחה.

בחברה פטריארכאלית אוכלת נשותיה ומדכאת אותן אין מקום לקדמה או להתפתחות. כל עוד אנו מסתכלים לעבר בנותינו דרך קרום הבתולין שלהן, לא נדע את טעמה של תקומה. אם חשוב לנו ערך החיים ושימורם חובה להוקיע תחילה את מקרי הרצח האלה מתוכנו ולא להעניק לרוצח את תואר הקדוש המעונה שהקריב את חייו למען טיהור שמה של המשפחה.

איני קורא בדברי להשלת התרבות הערבית ולהתבוללות המונית, אלא לשקילה מחודשת של ערך “כבוד המשפחה”, ערך שניקז למענו הרבה מדי דם, דבר שאין לו כל ביסוס בדת כלשהי אלא הוא תולדה של הבניה חברתית לקויה ומעוותת שמקדשת ערכים נפשעים. כיצד יכולה חברה שנאבקת מזה 64 שנים על זכותה לשוויון וחירות להעלים עין מהדיכוי בתוכה ולעבור על רצח בשתיקה?

יש בדברי הכללה מאוד גסה, ואני מודע לעוול שאני עושה ללא מעט אנשים בחברה הערבית. אנשים אשר רואים באישה שוות זכויות ומחנכים לכך את ילדיהם ובנותיהם ומבחינתם רצח על כבוד הפרימיטיביות זה דבר שלא יעלה על הדעת. אך תמונתה של אישה שעתה נרצחה בגלל אותו כבוד אבוד לא משאירה מקום לייפויי. האחריות למניעת הרצח הבא מוטלת על כולנו.

הילאל עלוש הוא כתב הטלוויזיה החברתית

לקריאה נוספת:

פוסטים נוספים של הילאל עלוש

עוד על אלימות נגד נשים