להיות משוגעת זאת אפשרות
שיר לשבת וליום האשה הבינ”ל במדור השירה באסטה

“כמה מעט ביקשה בחייה
חדר עם אוויר” (ויקי שירן)
להיות משוגעת
זה הרי נורמלי
כמעט כמו נניח,
להיות עקרת בית.
לעמוד מול הררי הכלים
שנערמים בכיור יום, יום,
מול ערימות הבגדים,
שיש לקפל, להכניס לארון,
להוציא ממכונת הכביסה,
לתלות על החבל,
מבלי לראות, אפילו
את כנף הציפור הלבנה
שעפה בפיסת השמים
שנותרה מבעד
לבנייני השכונה,
צמרות האנטנות,
וענני זיהום האוויר.
להיות משוגעת,
זאת אפשרות,
כמו, נגיד, לעבוד במשרד.
לתייק תיקים, להגיש תה לבוס,
לצלם צילומים,
לקום בוקר, אחר בוקר, אחר בוקר
למציאות בה את
מקבלת פחות ועושה יותר,
והבונוס היחיד הוא אולי,
טפיחה על התחת.
שהרי בכל זאת,
להיות משוגעת
זה לבקוע פתח
להווה מדומיין
נישא על כנף ציפור
לבנה
שעפה מעל גלי
ים מתנפצים
באוויר הפתוח


