• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

שומרי החוק מהבויז קלאב

כשזה נוגע לנשים, ההבחנה בין משפט שדה למשפט הוגן מתגלה כבעייתית. ההליך ההוגן הפורמלי נחשף פעמים רבות כמוטה נגד נשים, ומשפט שדה? זה מה שנעשה לנשים בבתי המשפט, במשטרה, בעבודה, ברחוב ובחברה בכלל, כשהן מעיזות להתלונן. טל רובין בעקבות פרשת עמנואל רוזן
טל רובין

כל פעם שמתפוצצת (עוד) פרשה של אונס או הטרדה סדרתית שביצע איש ציבור או ידוען כלשהו, מתגייסים כל החבר’ה מהבויז קלאב ומחליטים להתפנות רגע מלשרוק לבחורות בכדי להפוך למשפטנים שומרי לשון החוק וזכויות האדם: “למה מוציאים אותו להורג לפני משפט?” “שקודם יתלוננו באופן רשמי במשטרה!” (ראו למשל כאן, כאן, כאן או כאן).

הזכות למשפט הוגן, או הזכות להליך הוגן, היא זכות יסוד חשובה. כשאומרים שלמישהו נעשה משפט שדה מתכוונים שנשללה ממנו הזכות להישפט באופן הוגן ולא מוטה, או שגורלו נחרץ טרם ניתנה לו הזכות להוכיח את חפותו; ואכן, אלו הם חלק מהעקרונות שבבסיס הזכות להליך הוגן. אבל כשזה נוגע לנשים, כמו גם לקבוצות נרדפות ומדוכאות אחרות בחברה, ההבחנה בין משפט שדה למשפט הוגן מתגלה לא רק כשגויה, אלא שגם מתקיים כמעט קשר הפוך בין שני המושגים למשמעותם: ההליך ההוגן הפורמלי נחשף פעמים רבות כמוטה נגד נשים, לכוד בסבך סטריאוטיפים שוביניסטיים ודעות קדומות, והזעקה הציבורית/חברתית מתגלה ככלי אפקטיבי וחשוב לאור כשלונו של מושג הצדק היבש. אם הטיה מובנית היא מאפיין מרכזי של משפטי שדה, אז ככלל, משפט שדה זה מה שנעשה לנשים בין כותלי בית המשפט, בתחנות המשטרה, במקום העבודה, ברחוב, ובחברה בכלל, כשהן מעיזות להתלונן.

ספר חשוב שמעיד על כך הוא “סיפורי אונס בבית המשפט“ מאת ד”ר עירית נגבי. ניתוח שיטתי של מאות פסקי דין חושף כיצד תפיסות שוביניסטיות וסקסיסטיות של שופטים/ות בנוגע למיניותן של נשים ומקומן במרחב הציבורי ובחברה עושות את דרכן לפסיקה במשפטי אונס. בית המשפט משחזר תפיסות פטריארכליות כשהוא מבחין שוב ושוב בין נשים “הגונות” הראויות להגנה, לאלו ה”מופקרות” שלכאורה מביאות את האונס על עצמן. כך למשל, נשים שיוצאות לבילוי לבדן זוכות להרמת גבה אוטומטית. באחד מפסקי הדין המוצגים בספר, מתאר השופט יעקב קדמי את התנהגותה של נפגעת שסירבה לקיים יחסי מין לאחר שעלתה לביתו של גבר איתו יצאה לבילוי כ”תמוהה”, ואת הנאשם כמי שבסך הכל “הקדים את המאוחר” כשכפה עצמו על הנפגעת.

אבל למה לנבור בפסקי דין בחיפוש אחר סקסיזם בבית המשפט? רק לפני כשבועיים אמר השופט שלמה אטינגר-נחשון לתובעת במהלך דיון בבית המשפט לתעבורה: “אני רואה שז‘ את מוצאת מהר“, ובמקרים אחרים הטריח בקלדנית: “אני לא אוהב שנשים עונות לי” ו”שבי במקום שלך. את לא תדברי עכשיו. אני רוצה שתסתמי את הפה שלך. מילה לא להוציא מהפה, אני מתחיל להתרגז”. העובדה שמי שמתבטא באופן שגור בצורה מיזוגנית ומבזה יכול לכהן כשופט זמן רב לפני שהדבר נחשף לעין הציבור, מעידה גם היא על כך שאולמות בתי המשפט אינם זירה ידידותית לנשים (בינתיים, הוא פרש מתפקידו).

הטיות נגד נשים שכיחות גם בפסקי דין במקרים של הטרדות מיניות. בפוסט מומלץ, ד”ר אורית קמיר מנסה להסביר איך קורה שבית המשפט קובע שלא התקיימה הטרדה מינית במקרה בו מעסיק אמר לעובדת “אני אאנוס אותך”. לפי גרסת המעסיק הוא “בסך הכל” התכוון שהוא יכריח את העובדת לעבוד ביעילות. נשמע מופרך? יכול להיות, אבל כששופט מטרידן מיתמם ש”בסך הכל התכוונתי לאות השביעית בשפה העברית”, אולי לא ניתן לצפות מבית המשפט לדחות טיעון לפיו “אני אאנוס אותך” הוא ביטוי מקובל.

בעבור נשים רבות, גם ההליך הראשוני של הגשת תלונה במשטרה מתנהל כמשפט שדה. אפשר להיזכר, למשל, במקרה שבו מוקדנית של המשטרה השיבה למתלוננת שהתקשרה מדירתו של האנס: “את לא נשמעת כמו מי שאונסים או הורגים אותה”. לא חסרים מקרים בהם חוקרים במשטרה הטרידו מתלוננות שהגיעו להגיש תלונה, והיקף עבריינות המין במשטרת ישראל עצמה מעורר שאלות קשות לגבי יכולתו של מוסד זה להגן על נשים.

כל זאת לא מפריע למתרעמים בפרשת רוזן לטעון שעד שהנשים שהוטרדו לא “יתלוננו כמו שצריך, באופן מסודר”, ראוי להשאיר את הפרשה מחוץ לעין התקשורת והשיח הציבורי. נראה שכאשר זה נוגע לנשים ולאלימות (בין אם ישירה או נרמזת) המופנית כלפיהן, מרחב הפעולה הלגיטימי שלהן מוגבל לתחומה של תחנת המשטרה. זאת, על אף שהחוק למניעת הטרדות מיניות כלל לא מחייב הגשת תלונה במשטרה.

הדרישה להשתיק את השיח הציבורי/תקשורתי ולהשאיר את העניין לטיפול “הגופים המקצועים”, כל מקרה לגופו, היא לא מפתיעה. אחרי ככלות הכל תמיד ניסו להסביר לנו שדיכוי נשים על כל צורותיו הוא בעיה פרטית של נשים, ולא תופעה חברתית רחבה שמקורה בהפעלה של אלימות וכוח, פיזי, כלכלי, סמכותי, או סימבולי, על ידי גברים. ובכל מקרה, הרי שיריעת החוק קצרה מלהכיל את טבען והיקפן של ההטרדות והסקסיזם אליהם נשים נאלצות להיחשף מדי יום. המסקנה המתבקשת לדידם של שומרי החוק מהבויז קלאב היא שגברים יכולים להטריד נשים ככל העולה על רוחם, כל עוד מעשיהם לא נכנסים למשבצת העבירה הפלילית, ועל נשים להשלים עם כך ולשתוק.

בניגוד לדימוי הרווח בימים האחרונים לפיו נשים מחומשות בכלי התקשורת כשהן יוצאות נגד מטרידנים ואנסים, נשים משלמות מחירים כבדים כשהן בוחרות להתלונן. צריך לזכור שהן-הן אלו שלרוב מוצגות במדיה כלא אמינות, מופקרות או פתייניות. הן גם אלו שנאלצות לשקול את הצורך להתלונן אל מול סיכון עתידן, יכולות הקידום שלהן בתחום, אובדן קשרים חברתיים ומשפחתיים, וחשיפה ללחצים ואיומים שונים. לפי נתוני משטרת ישראל, אחוז תלונות הסרק בדיווחים על הטרדות מיניות זהה ואף נמוך מאחוז תלונות השווא בכל עבירה אחרת ועומד על 1%-3% בלבד. אף על פי כן, שבה ועולה הטענה כנגד אמינותן של המתלוננות. הסיבה לכך היא שבחברה הנשלטת על ידי עודף כח ופריבילגיה גברית, נשים עדיין נשפטות מראש ובחומרה.

ההתעקשות לצמצום דרכי הפעולה של נשים והניסיון להשתיקן תחת אמתלות פרוצדורליות (מה גם ששגויות) ותוך התחבאות מאחורי קריאות “משפט הוגן” לנאשם, במקרה הזה איש תקשורת מוכר, רק מוכיחה שוב כי הרעיון לפיו אדם חף מפשע עד שנמצא אשם הוא עקרון שנשים למרבה הצער לא זוכות לחסותו.

הכותבת היא אקטיביסטית פמיניסטית וסטודנטית לתואר שני במשפטים באוניברסיטת לונדון

לקריאה נוספת:

מלים שמדברות את הטאבו | מיכל אביעד

כנראה שיעניין אותך גם: