הרכבת עזבה את התחנה
מרצה בכיר בפקולטה לניהול שבאוניברסיטת תל אביב ופעיל חברתי סוציאל-דמוקרט. חבר בוועד המנהל של מרכז אדוה לחקר השוויון בישראל ובאספה הכללית של עמותת הל”ה, ממקימי הקשת הדמוקרטית המזרחית.
אני מתאר לעצמי את הרמת הכוסות בהנהלת הרכבת – הנה, הצלחנו להיפטר מהאישה הזאת שמפריעה לנו לנהל את הרכבת ואת העולם, בדרך פיטרנו שני עובדים אחרים ועוד כמה הושעו. עכשיו בואו נראה מה הם יעשו. ביודעם את נפש בהמתם (אזרחי מדינת ישראל), בהנהלת הרכבת בטוחים ששביתה של עובדי הרכבת רק תעזור להם לקדם מה שהם מונו לעשות: להפריט גם את הרכבת בדרך לעולם שכולו טוב.

ואזרחי ישראל, אלו שתמכו בתוכניות הכלכליות של נתניהו ושליחו יו”ר הרכבת הנוכחי, מרוצים שהנה יש מישהו שדופק את עובדי הרכבת, ועכשיו מחכה בסיבוב לעובדי חברת חשמל, הנמלים, רשות שדות התעופה ומי לא. כולנו ששים לרתום את עצמנו למען ההפרטה והכלכלה החופשית שנותנת הרבה למעטים ומעט ואולי בכלל לא לרבים. אולי גם נתרום עשרה שקלים לכאלו שחיים במחסור או סל של מזון לקראת החג המתקרב, ונרגיש טוב עם עצמנו.
ההסתדרות, שהיא עדיין הגוף האזרחי המאורגן ביותר במדינת ישראל ולא רק בה, נרדמה באופן כללי, לא רק בשמירה, ולא הבינה שהמהלכים של הנהלת הרכבת והשר המסתתר, הם ברורים מאליהם ואם לא יבלמו אותם בזמן, הרכבת תעזוב את התחנה. עכשיו, רק אחרי שמשעים את חברי הוועד הם מתעוררים, וגם לא בעוצמה הראויה.

ברגע שחברי ועד מושעים או מפוטרים בתואנות של אלימות, באותו רגע ההסתדרות הייתה צריכה לעשות מעשה. זאת במקום לדון במשך שעות רבות על תגובה שתבוא בעוד שבועיים אם בכלל, במידה שלא תתרצה הנהלת הרכבת או כבוד שר התחבורה ויואילו לקיים משא ומתן. חברים, בתגובה מהסוג הזה כבר ויתרתם, לא מהיום, אלא מזמן כבר ויתרתם על מעמדם של עובדים בישראל.
כשיש כל כך הרבה עובדי קבלן ועובדים שפרנסתם בחסר, אל תתפלאו שקצפו של הציבור יוצא כנגד עובדים שיכולים לעמוד על שלהם. דרך המו”מ, כביכול, של המדינה בנוגע לעובדים, דומה לדרך בה לא מתנהל המשא ומתן לשלום. יש הנהלה שסך הכל עושה מה שצריך ויש ערב רב שמפריע לה, בדרך עוד דונם ועוד עז, ועד שמישהו יתעורר כבר באמת לא יהיה על מה לדבר, כך בשטחים וכך ביחסי עבודה.
בנושא הזה אי אפשר להיות נייטראליים ורציונאליים, ניצחון של הנהלת הרכבת הוא כישלון לא רק לעובדי הרכבת אלא של העבודה המאורגנת בישראל. הבעיה היא שהגורם המרכזי ביחסי עבודה רואה ומתעלם, וחלק מהוועדים הגדולים הפכו גם הם לקפיטליסטים לא קטנים שדואגים לאלו שבפנים, מאורגנים, ועוצמים עיניים לנוכח הבלתי מאורגנים. כך, לאורך זמן ידם של המעסיקים והמדינה תהיה על העליונה ויישארו רק איים של עבודה מאורגנת ומתוגמלת כראוי.
עבודה מאורגנת, כמו דמוקרטיה פוליטית, היא חלק בלתי נפרד ממדינות שיש בהן חיים בכבוד לאזרחים. מדינת ישראל כבר מזמן החליטה שזו לא המטרה. השאלה אם כאזרחים נלך כסומים בארובה אחרי המודל הבלתי מוצלח הזה או שנשנה אותו, בידינו הבחירה.


