בית המשפט: זמינות ומזמינות לאונס

“יש בנות שנהנות מאונס”, הצהיר השופט ניסים ישעיה בהקשר לצעירה שנאנסה על ידי ארבעה גברים בהיותה בת 13. בסרטי פורנו ניתן לחזות בנשים כשהן נאנסות בברוטליות, מוכות וחבולות ומושפלות בעוד פניהן מביעות אקסטזה מינית. האם מאותם סרטים ספג השופט את האמונה ש”יש בנות שנהנות מזה”? כמה אכזריות ושנאת נשים טמונה באמירה כזאת.

התפיסה שנשים אוהבות שגברים יכניעו אותן בכוח מאפשרת לגברים נורמטיביים לכאורה לאנוס מבלי להיות מוגדרים כאנסים, לפחות לא בעיני עצמם. זו היא רק אחת מצרור אמונות מופרכות, שכל תכליתן להבטיח לגברים גישה חופשית לגופן של נשים גם ללא הסכמתן, ולהעניק לגיטימציה לאלימות מינית. בספרות המקצועית נהוג לכנות אמונות אלה בשם “מיתוס האונס”, והן פועלות להצדקתו של האונס ולחילופין להכחשתו. הצדקת האונס מגולמת בתפיסות הגורסות כי נשים “מזמינות את זה” באמצעות לבושן, התנהגותן וכיו”ב; שנשים אומרות “לא” ומתכוונות ל”כן”; שנשים אוהבות מין אלים, ועוד ועוד. הכחשת האונס מגולמת, בין השאר, באמונה הרווחת – אם כי משוללת כל בסיס אמפירי – שרבות מן התלונות על אונס הן תלונות כוזבות. במחקרים שונים, בארץ ובעולם, על עמדות של אנסים מורשעים, נמצא שאנסים נוטים לייחס לנאנסת הנאה מן האונס, ולהתכחש לסבל שנגרם לה.

שופטים, כמובן, אינם חסינים מפני העמדות הללו, והשופט ישעיה איננו ראשון השופטים שהתבטא באופן המעניק לגיטימציה לאלימות מינית. זכור לרע שופט בית המשפט המחוזי בצפת, אהרון אמינוף, שכתב בהכרעת הדין בעניינה של צעירה שנאנסה על ידי אביה החורג לאורך כל שנות ילדותה, שייתכן כי “במשך שנים נעמו לה מעשי הנאשם, והיא חפצה בהם, ולא טרחה לספר על מעשיו עד לאחר אירוסיה, מפחד שיתגלה שאיננה בתולה”. זכורה גם אמרתו של שופט בית משפט השלום בתל אביב, ציון קאפח: “הנאשם במעשים מגונים הוא אולי זאב, אך הילדה המתלוננת אינה כיפה אדומה כלל ועיקר”. הילדה המדוברת היתה רק בת תשע כשהחלו לבצע בה מעשים מגונים, אך למרות גילה הרך בחר השופט לראות בה אשה פתיינית.

סובלנות כלפי אלימות מינית ודעות קדומות נגד נאנסות שזורות בפסיקותיו של בית המשפט, ובשיח המשפטי בכללותו. כך נאנסת שנתפסת על ידי בית המשפט כמתירנית מבחינה מינית נאלצת, במקרה הטוב, לספוג גינוי והוקעה על התנהגותה “המופקרת”, ובמקרה הרע לגלות כי מה שבוצע בה לא היה אונס – שכן לא ניתן לאנוס אשה מסוגה. לעומת זאת האנס, שמתואר לא אחת כמי “שגבר עליו יצרו”, זוכה להבנה ולהתחשבות דווקא משום שנכנע ליצריו. כך למשל תיאר בזמנו שופט בית המשפט העליון, יעקב קדמי, אונס כתוצאה של אובדן השליטה של הנאשם, אשר היה “מגורה עד שיא יכולת הסבל שלו”. במסגרת תיאור האנס כמי שנכנע ליצרו מגדיר בית המשפט את המיניות הגברית, ומבטא הבנה וקבלה של התפיסה הרואה באגרסיביות המינית של הגבר מצב ביולוגי “טבעי”, ולכן ראוי להתחשבות. ההבנה והאמפתיה שגילה השופט לסבלו של האנס – בעוד סבלה של הנאנסת כלל לא הוזכר – הובילה להקלה משמעותית בעונשו.

פסיקות בית המשפט משקפות לא אחת תפיסות שמרניות בעלות סטנדרט כפול, ומצדיקות במובלע מעשי אלימות מינית נגד נשים “שמגיע להן”. חלק מן השופטים והשופטות מתבונן בנאנסות בעיניים מוסרניות ובוחן את אירוע האונס על פי מיקומה של הנאנסת בין שני הקטבים הסטריאוטיפיים שהקצתה התרבות הגברית לנשים: הקדושה והמופקרת. תפיסות שמרניות אלה של שופטים ושופטות, המגדירות מהי נשיות נורמטיבית, מהם ביטוייה הקבילים של המיניות הגברית, ומהם יחסים “נורמליים” בין גבר ואשה, הן שמעצבות את הגדרות האונס העומדות בבסיס ההכרעות השיפוטיות.

במקביל, פסיקות אחרות – למשל, פסק הדין בעניינו של הנשיא לשעבר משה קצב – מבטאות את מחויבותו של בית המשפט להגן על נשים, להגן על האוטונומיה המינית שלהן, להגן על שלומן, על כבודן ועל חירותן. ואולם לעתים די בהתבטאות מהדהדת אחת דוגמת התבטאותו של השופט ישעיה, כדי לבטל את רישומן של הפסיקות הללו. לא בכדי הרוב המכריע של הנאנסות (כשמונים אחוז) מעדיפות שלא להיחשף לטיפולה הבלתי אוהד של מערכת אכיפת החוק, והן אינן מדווחות למשטרה על האונס. התבטאות כה אטומה וחסרת רגישות לסבלן של הנאנסות כפי שהשמיע השופט ישעיה בוודאי תעמיק את רתיעתן של נאנסות מלהתלונן; העובדה שגם ב”היכלי הצדק” יש מי שרואה בהן אובייקטים זמינים – ואף מזמינים – לאלימות מינית עלולה לנסוך בהן ייאוש מוחלט.

ד”ר עירית נגבי היא מרצה לקרימינולוגיה במכללה האקדמית אשקלון ובאוניברסיטה העברית, ומחברת הספר “סיפורי אונס בבית המשפט” (רסלינג, 2009)

עוד בנושא:

שומרי החוק מהבויז קלאב | טל רובין

מלים שמדברות את הטאבו | מיכל אביעד