מהגבעה שלנו הוביל שביל לכפר הערבי קומי

לאורך כמה שנים עבדתי על סרטי “החלוצות”, שהוקרן בפסטיבל “דוקאביב” האחרון. הסרט בנוי מטקסטים שכתבו חמש נשים מעין חרוד בין 1920-1948, ומחומרי קולנוע מהתקופה. אני מבקשת להתייחס פה לא לקונפליקט המגדרי שהסרט מתאר, אלא ליחסים שעולים מתוך התחקיר בין החלוצות לבין הפלסטינים והיהודים תושבי המקום. בעת העבודה על “החלוצות”, שכולן הגיעו לעין חרוד בתחילת שנות ה-20 של המאה שעברה, רציתי להבין מה הן ראו כשהגיעו הנה: איך נראו להן הפלסטינים בגליל? ואיך תושבי הארץ הפלסטינים ויהודי היישוב הישן ראו אותן, את החלוצות?

במהלך התחקיר חיפשנו תמונות, תיאורים, מכתבים ועדויות מהכפר הפלסטיני שהיה צמוד לעין חרוד, קומיה (Qumya). על פי אתרים פלסטינים ו”כל מה שנותר” של ווליד חלידי, היו בכפר 510 תושבים. הכפריים נמלטו ב-26.3.1948 מסכנת הקרבות. חלק מצאצאיהם חיים בעמאן ובארצות המפרץ, אחרים חיים בנצרת. בתיווך עמותת “זוכרות” נפגשתי עם אחת ממשפחות הפליטים בנצרת. בנוסף, יצרתי קשר עם משפחות אחרות שחיות בעמאן. מה שעניין אותי זה איך בקומיה ראו את מתיישבי עין חרוד בשנות ה-20 ובמיוחד איך ראו את הנשים האירופאיות המשונות, בעלות המנהגים המוזרים, שלקראת סוף שנות ה-20 אימצו להן תלבושת אחידה של מכנסיים קצרצרים, חושפים רגליים וורודות וחולצה ונעליים גבריות. התחקיר הניב חברים צאצאי קומיה בפייסבוק, אבל אף עדות או תמונה מהתקופה. עד כמה שאני יודעת, לא נותרה ולו תמונה אחת של הכפר או של תושביו.

“זהו, או להמשיך לטוות/לארוג/לקלוע?”

לא נותרה לי ברירה אלא להנכיח את פלסטיניי הגליל בעזרת המקורות שיכולתי למצוא. מיד לאחר המצאת הקולנוע, חובבים אירופאים ואמריקאים, בעלי אמצעים, החלו לצלם סרטי מסעות לאזור הזה. הם צילמו את עצמם בעיקר ליד האתרים המשמעותיים לארץ הקודש של הנוצרים. אם יש פלסטינים בצילומים, הם בדרך כלל משרתיהם של התיירים. בארכיוני קולנוע באירופה מצאתי גם סרטונים של אנשי קולנוע מקצועיים שהגיעו הנה והמחיזו סצינות מחיי ישו, בעזרת שחקנים מקומיים, שהופשטו (מן הסתם) משמלותיהן הרקומות, ממכנסי השרוואלה והכפיות או התרבושים, והולבשו בבגדי מריה והקדושים שבציורי הרנסנס האיטלקי.

קיימים גם סרטי מסע אנתרופולוגיים, במיוחד מאז הכיבוש הבריטי. כשיש פלסטינים בצילומים, ועל אחת כמה וכמה כשיש פלסטיניות, הם משחזרים עבור המצלמה מלאכות מסורתיות כמו טחינת חיטה, אפיית לחם וקליעת סלים. לעתים משתרבבת סצינה דומה עם תימנים ארוכי פיאות. המצולמים פוזלים למצלמה בהבעת: “זהו, או להמשיך לטוות/לארוג/לקלוע?” בסרטים הבריטיים הרשמיים מתועדים אירועים פומביים כמו ביקורי לורד בלפור, מדינאים ומצביאים מהמדינה-האם אל הקולוניה החדשה. גם הפלסטינים וגם היהודים בסרטים אלה, אינם אלא המון מריע לשליטים החדשים.

הסרטים הציוניים מהתקופה, שאת רובם אפשר למצוא בארכיון שפילברג, נחלקים לסרטי חובבים ולסרטי תדמית. סרטי החובבים מתארים מסעות של יהודים מאירופה ומארה”ב הנה, ובהם תופסים אתרים משמעותיים ליהודים, כמו הכותל המערבי וקבר רחל, את מקומן של נצרת וכנסיית הקבר. בסרטים שמומנו על ידי המוסדות הציוניים, בעיקר לצורך מגבית ועידוד ההגירה לכאן, כמעט ואין פלסטינים. מפעם לפעם הם נדחקים לשולי התמונה, ברוב המקרים אלה פלסטינים עירוניים. בסרטים המעטים בהם נוכחים פלסטינים כפריים, הם מצולמים מוכי עוני וקדחת בשילוב קריינות על הארץ החרבה ועל מפעל הפרחת השממה. בצילומים ובארכיוני התקופה לא מצאתי ביטויים קולנועיים ברוח הריאליזם הסוציאליסטי, שמאפיין את צילומי החלוצים. אין איכרים פלסטינים השוקדים בחדווה על עבודת האדמה ומבטם אל השקיעה. אין גם טבריינים יהודים או מהגרים מתימן כשעל כתפם פטיש וידם האחרת מנגבת את זיעת עמל היום.

בשנות ה-20 ואפילו ה-30, נדיר למצוא צילומי פנים של מבנים. לשווא חיפשתי חדרי שינה, מטבחים, כיתות לימוד, חנויות… הרגישות החלשה של סרטי הקולנוע של אותה תקופה לאור תבעה תאורה כבדה ומורכבת וכמובן חשמל. מסיבה זו האפשרויות למצוא חומרים קולנועיים המתעדים נשים פלסטיניות (וגם נשים יהודיות) שרוב חייהן מתרחשים בתוך הבית, נדירה עוד יותר מחומרים קולנועיים המתבוננים בגברים.

לא מצאתי סרטים וצילומים שהתייחסו לתושבי הגליל הפלסטינים בכלל ולכפרי העמק בפרט באופן סקרני, בהסתכלות המתעניינת בשגרת חייהם כבני אדם. כשהתבוננתי בסרטים התעוררה בי תחושה שהמבט של יוצרי הסרטים הציוניים וזה של אלה שאינם ציוניים, הם דומים. גם אלה וגם אלה לא ראו את תושבי הארץ הזאת. הן יהודי היישוב הישן והן התימנים הופיעו בחומרים שראיתי, בסרטים הציונים ובאחרים, כבני שבטים זרים המקיימים מיני מנהגים מוזרים ועסוקים במגוון עבודות יד מקושטות.

מה עושים עם חצילים ועגבניות?

החומרים האחרים שהיו בידינו, היו כתבי הנשים מעין חרוד בהן בחרתי לעסוק. בכתבים אלה מצאנו מעט אזכורים של הפלסטינים שחיו בשכנותן. אזכורים אלה צבועים בהתנשאות אירופאית של בני התרבות על בני הארץ הפלסטינים, הפרימיטיבים, החולים במחלות מדבקות, המלוכלכים והנבערים. ממש כמו שלל החומרים המצולמים.

אבל בנוסף על דמיון התיאורים לחומרים המצולמים שמצאתי, היחס לערבים בכתבים ניזון לא רק מתפיסות קולוניאליות מערביות, אלא מעורב גם בתפיסות סוציאליסטיות-יהודיות-מהפכניות-רוסיות, שקראו לאינטליגנציה היהודית ללכת “אל העם” ולהביא לו “חינוך, תרבות ורפואה”, גם אם אינו עמם שלהם. כשהכותבות מזכירות את השכנים הפלסטינים, הם מתוארים לעתים כזרים ומעוררי חששות וחשדנות, ולעתים בתחושת אשמה על שהמתיישבים היהודים המשכילים והמוארים באור ההשכלה והסוציאליזם, לא “הולכים אליהם” ולא מביאים להם את בשורת התרבות (המערבית והרוסית).

לעתים משתחלות לפסקאות הספורות על השכנים, גם ביטויי הזדהות חולפת כאמהות וכנשים. פה ושם מצאתי הכאה על חטא ההתעלמות וקריאה כללית ליצירת קשר עם הפלסטינים. בשנות השלושים יש גברים שלומדים ערבית בשעות הערב. זאת, בניגוד לנשים, שכותבות שהן אינן יכולות ללמוד בערבים כי הן עסוקות בהשכבת הילדים ובסריגה (לא קנו אז סוודרים…). על פי היומנים שלהן, משנת 1929 האפשרות לקונפליקט אלים על רקע לאומי נוכחת בתודעת המתיישבים היהודים, והשכנים כבר לא מצטיירים רק כ”דלת העם” אלא גם כאיום: הם שורפים או עלולים לשרוף שדות, מטעים וכדומה.

היעדרם של הפלסטינים מהכתבים האלה משמעותית לא פחות מהאזכורים שלהם. למשל, שוב ושוב נשים כותבות על שהושמו במטבח, שלא היה בהתחלה אלא מדורה ועליה סיר. הן קיבלו לידיהן ירקות וקטניות שמעולם לא ראו, והיו אמורות להתקין מאלה ארוחות. הן היו בנות עשרים ומשהו. חלקן באו ממשפחות שהעסיקו מבשלת ומעולם לא נכנסו למטבח בבתי אימותיהן. שאלתי את עצמי, למה הן לא ביקשו מפלסטיניות שתלמדנה אותן מה עושים עם חצילים ועגבניות? איך לא עלה בדעתן לסור למטבחי השכנות, או לפחות לעצור בשוק בטבריה, ולשאול את הרוכלות מה לעשות עם קישואים או עם פול. ואם כבר הגיעו לטבריה, גם כל טבריינית יהודייה הייתה יכולה להדריך אותן בבישול עדשים. אך גם לבתי היהודיות, בנות היישוב הישן, הן לא נכנסו. גם היהודיות וגם הפלסטיניות היו, מן הסתם, שמחות להתפאר בסודות הבישול המקומי.

המתיישבות לא העלו בדעתן שהן יכולות ללמוד משהו מבנות המקום ומתרבותן. לא היתה בהן די צניעות כדי לבקש עזרה. עזרה מבקשים רק ממי שאת מתייחסת אליה בראש ובראשונה כבת אנוש שיש לה גם יתרונות עלייך. הכותבות מתארות איך הן לקחו את כל הירקות הזרים שהגיעו למטבח, הרתיחו אותם במים ומלח ועשו מהן גיבץ’ נוזלי חסר צבע. הגברים, שלא נדרשו לדילמת “הגיבץ’ הארץ ישראלי”, התלוננו שוב ושוב שהאוכל במטבח איום ונורא והתגעגעו לבישול של אימותיהם ברוסיה ובאוקראינה.

עין חרוד עבר למושב הקבע שלו ב-1926. הכפר הפלסטיני השכן, קומיה (המתיישבים היהודים עברתו את שמו ל-קומי), שכן קרוב מאוד לקיבוץ. פליט קומיה שהיה ילד בשנות ה-40, סיפר לי, שהם, הילדים הפלסטינים, היו עוברים יום יום דרך עין חרוד ולידה בדרכם אל העמק ובחזרה. היישובים היו כל כך קרובים, שילדי הגן של עין חרוד היו יוצאים לטיולים ברגל לקומיה. המתיישבים הגברים היו צריכים לשאת ולתת עם איכרי קומיה על גבולות שדות המרעה ושאר סוגיות של פוליטיקה אזורית, אבל גם להם לא היתה כנראה נגיעה לחיי היומיום של הפלסטינים. מתוך כתבי הנשים עולה שמתיישבי עין חרוד, הנשים והגברים, לא שאלו את עצמם ולו שאלה אחת לגבי תרבותם של הפלסטינים. הם ריחמו על עוניים, לא יותר.

מים כמשל

במהלך העבודה נתקלתי בפסקה בה יוכבד בת-רחל, אחת מהכותבות בעין חרוד, מתארת את קומיה: “מהגבעה שלנו הוביל שביל לכפר הערבי קומי, שאיכלס משפחות ערביות מעטות בחושות עלובות. ישבו בו פלחים אחדים ואריסים שעיבדו את אדמות האפנדי מסביב. מקור מים לא היה בכפר, לא באר ולא צינור. נשות הכפר נשאו על ראשיהן כדי מים שנשאבו מ”עין רוזלאן”, מעיין דל שנבע לא הרחק ממסילת הברזל, מימיו היו עכורים תמיד, מזוהמים, שורצי ראשנים.” (בנתיב שהלכתי, פרקי חיים / יוכבד בת רחל).

בת רחל מאמצת את התפיסה הרווחת בכתבים הציונים מהתקופה בה מהפכנים סוציאליסטים רוסים, מתייחסים באופן פיאודלי לאיכרים שחיים מאדמותיהם. אבל לי הציק עניין המעיין. בת רחל מתארת פלסטיניות נושאות מים דלוחים אל קומיה בשעה שבסרט של הקרן הקיימת משנת 1923, “מעשה בתייר אמריקאי”, ראיתי שמעיין חרוד שקק מים. הסרט גם מראה את המשאבה המשוכללת, שנבנתה בכספי הקרן הקיימת ושאבה את המים עבור יישובי הסביבה. תהיתי למה נשות קומיה שואבות מים דווקא ממעין דל במקום לשאוב מים ממעיין חרוד.

הצגתי את השאלה בפני פרופ’ יוסי בן-ארצי, גיאוגרף מאוניברסיטת חיפה. פרופ’ בן ארצי חיפש במפות ומצא במפת שומאכר מ-1915, את המעיין שנקרא עין רוזלאן (עין האיילות). המעיין נעלם במפות מאוחרות יותר. המעיין נמצא יותר מארבעה ק”מ מהכפר קומיה. הוא נבע במעלה הגבעה, מעבר לעמק בו נסעה הרכבת. לכן, כתב לי בן-ארצי, מהכפר למעיין עם פחים או כדים ריקים זו רק ירידה, אבל למעלה לקומיה, עם כדים מלאים, זאת עלייה קשה. מעיין חרוד, לעומת זאת, נמצא כ-800 מטר מקומיה.

בן-ארצי ענה לשאלתי והסביר שהמים לא היו מולאמים על ידי השלטונות הבריטים וחלוקת המים היתה חלוקה מסורתית בת מאות שנים מגובה בהסכמים סבוכים בין בעלי האדמות. לקומיה היו כניראה זכויות רק באותו עין רוזלאן, ולעין חרוד היו זכויות מתוקף רכישת הקרקע על ידי המוסדות המיישבים ובעלות על מעיין חרוד. בקיצור, ממטרות בשדות המתיישבים היהודים ונשים ערביות עוברות עם כדי מים על הראש על יד שדות אלה היה מחזה נפוץ ו”טבעי”.

תארו לכם שתושבי עין חרוד היו מחליטים עוד בשנות ה-20 להעביר צינור מים קטן לקומיה… מה היה קורה אז ליחסים בין הכפרים? תארו לכם שלא רק שהם היו “מגניבים” צינור מים לקומיה, ובונים להם איזו מקלחת מאולתרת וברז מים לבישול ולשתיה, הם היו עושים את זה לא מתוך גמילות חסדים, אלא מתוך יחסים אנושיים המבוססים על הבנה שתושבי קומיה יכולים לתרום לעין חרוד לא פחות משתושבי עין חרוד יכולים להעניק לקומיה.

בשנים האחרונות קראתי ביוגרפיות של מתיישבים בריטיים באפריקה בשלהי המאה ה-19. גם שדותיהם רחבי הידיים של המתיישבים הבריטים היו מושקים במים זורמים, וגם לאפריקאים מסביב לא הייתה גישה למים נקיים. והיום, 100 שנים אחרי שמתיישבות עין חרוד היו לוקחות את ילדי הגן לטיולים לקומיה, ובדרך היו חולפות פלסטיניות מתנשפות ממאמץ, נושאות כדי מים מעין רוזלאן, מה השתנה? אפשר להזכיר את הכיבוש ואפשר להזכיר את בעלי “חוות הבודדים” בנגב, שיושבים בפתחי בתיהם, מקשיבים לפכפוך הממטרות שמשקות את הגפנים שלהם, טובלים רגליהם בבריכות שהתקינו, הבנויות מחומרים טבעיים בלבד, ומסתכלים על הכפר הבדואי “הלא מוכר” השוכן כמה מאות מטרים מהם, שבו אין לא מים ולא חשמל.

עבורי, התמונה של נשות קומיה הנושאות יומיום מים מרחק רב מהמעיין הדל אל כפרן, ונשות עין חרוד, שמתבוננות בהן אך לא רואות, הן גרעין הטרגדיה הלאומית בארץ הזאת. התמונה הזאת היא גם גרעין הקרטוע של המהפכה הפמיניסטית לאורך מאה השנים האחרונות.

“החלוצות” יוקרן במהלך חודש יולי בסינמטק תל אביב. למידע על מועדי ההקרנות