דלות הפסיכולוגיזציה ושדים עיוורים

ראינו כבר את הפרק השני בסידרה המסוקרת על פניו האמיתיות של השד העדתי לאמנון לוי. הציון שאני מעניק ל”גילויים” ול”התגלויות” השונות שלוי גילה וחווה הוא מספיק בקושי. המרואיינים והמרואיינות שלו הצילו את שני הפרקים מציון נמוך עוד יותר. למרואיינים שמורה זכות התמימות, זכות שאינה עומדת למראיין. זהו הסיכום שלי עד עתה. אולי זה ישתנה, תלוי. הסיבה לציון נמוך זה היא שאי אפשר להיות סומא מרצון, חסר רגישות חברתית מבחירה ועיוור ממניעים של אינטרס אישי, כל זאת לאורך שנים ארוכות, ולטעון שכעת, לפתע פתאום, אדם מתחיל לראות את האור. אני אומר זאת גם במיוחד לאור העובדה שכלי הניתוח העיקרי אשר הפעיל לוי עד כה להבנת המציאות החברתית בישראל הוא מכשיר פסיכולוגיסטי (“מה הרגשתי?” “מה חשת?” “מה פיספסתי?” “מה הסתרתי?”). פסיכולוגיזציה היא כלי דל להבנת מציאות של דיכוי, נישול, ניצול ושיסוי חברתיים. זה נכון לגבי כל מקום, גם לגבי החברה הישראלית. מאחר וזוהי רק מחצית העבודה העצמית והציבורית של לוי וישנם עוד שני פרקים, אמתין עם הציון הסופי. וכפי שרבים אומרים: רצוי מאוחר מאשר אף פעם לא, רצוי ייצוג חסר זה לעומת חוסר ייצוג וקבירת הדיון.

מעניין לראות ולאפיין את התגובות לשני הפרקים ששודרו עד היום. שתיים מהן מעניינות במיוחד: הראשונה היא דיאלוג בין חנוך מרמרי וסוניה אזולאי באתר “העין השביעית”, השנייה היא מאמרו של בן דרור ימיני ב”מעריב“. אתחיל מהסוף, בעיקר משום שיש מעט לומר על התובנה התרבותית של בן דרור ימיני. הוא מציע למזרחים לאמץ מודל הינדי של התנהגות אתנית  (מהגרים הינדים מצליחים) אל מול המודל המוסלמי (מהגרים מוסלמים נכשלים). לא אפרק את טיעוניו באשר להינדים ולמוסלמים באירופה ובאמריקה, אומר רק כי דרך ברורה להפרכתן של דעות “תרבותיות” שכאלה קשורה לאי-ההיסטוריות של הטיעון התרבותי ולפוליטיקה השמרנית המשתמעת מדבריו. אין תרבות מנותקת מנסיבות היסטוריות, חברתיות ופוליטיות, אין תרבות ללא היסטוריה. למשל: קהילות של יהודים ממוצא מרוקאי, תוניסאי, תימני, עיראקי וסורי אשר ויתרו על מנעמי “סל הקליטה” של הציונות הארץ-ישראלית והמשיכו את דרכם לצרפת, לקנדה, לארצות הברית ולאוסטרליה ואשר פעלו ללא עזרת “המודל ההינדי”, הצליחו לבסס קהילות פורחות בארצות “מערביות” אלה – “מערביות” לפחות כמו החברה הישראלו-אשכנזית המתאמצת להידמות להן כל כך.

במדעי החברה נהוג לומר כי זהויות תרבותיות מובנות חברתית. מכאן, המסקנה המתבקשת הינה שמזרחים ואשכנזים נוצרו. מכאן גם כי כישלונם הנוכחי של מזרחים אינו נובע מהתנייה תרבותית “שגויה” אלא ממציאות חברתית מכשילה, מנשלת ומנצלת. מזרחים נוצרו מיהודים אשר הגיעו ממרוקו, מתוניס, מתימן, מעיראק, מסוריה ועוד. גם אשכנזים נוצרו. שניהם – מזרחים ואשכנזים – נוצרו בישראל. המודל התרבותי של ימיני הוא שמיכה אינטלקטואלית קצרה ודקה. למרות מאמציו העילאיים, אין היא מכסה את ערוות הדיכוי, הניצול והשיסוי. גם אידיאולוגיית ה”אינטגרציה דרך חדר המיטות”, כלומר יחסים בין מזרחים/ות ואשכנזים/ות והילדים ה”מעורבים”, לא שינו ולא יכולים לשנות את מתאר הנוף של החווייה הישראלית. עדיף להיות אשכנזי על מזרחי בישראל. את זאת יודע כל ילד בגן (אולי חוץ מילדים תימנים שהתבגרו והפכו לעיתונאים מצליחים בישראל).

פרק שני ב”שד העדתי”:

הדיאלוג בין סוניה אזולאי וחנוך מרמרי מעניין, אבל רחוק מאוד מלהיות ענייני. הטקסט הזה הוא כמו “ההבנה”, “הגילוי” ו”ההתגלות” של אמנון לוי, אבל מהכיוון ההפוך. הבעיה קשורה בעיקר לגובה הטיסה של בני הזוג. עפיפון דיאלוג “המעורבים” לא מתרומם. ניתן היה לצפות משני עיתונאים מנוסים לפירות מוצלחים יותר. שניהם יודעים מהו דיון חברתי אשר אמור לנוע מעבר להיבטים פסיכולוגיים ואינדיווידואליים. שניהם יודעים, או לפחות אמורים היו לדעת, מהי דינמיקה של ניתוח כלכלי-פוליטי אודות חייהם האינדיווידואליים של פרטים. למרות כל זאת, הם לא עושים זאת ומסתגרים בגבולות החוויה האישית. כל שעשו השניים היה “להחזיר” לאמנון לוי כשהם משליכים עליו את בוץ ההצלחה והמאמץ האישי. אך בוץ ההצלחה נשאר בוץ. זוהי דוגמה בהירה לעליבותה של פילוסופיה פסיכולוגיסטית בניסיונה להבין מושגים כגון פריבילגיה פוליטית ותרבותית – מושג המשמש כמרכז מכונן ומארגן של החברה הישראלית. ישנן תובנות בפסיכולוגיה אישית, אך בדיאלוג ה”מעורבים” זכינו לקבל הבנה הטופחת לעצמה על שכם ההצלחה והמשתזפת לאורה של זחיחות אישית והאדרה עצמית.

באמצעות טיפוח תקוות הזיווג הגואל, דיאלוג הזוגות המעורבים מעיד על עצמו כי נכשל במשימתו העיקרית: הבנת עומק של הדינמיקה החברתית בישראל. עפיפון זה משולל דימיון סוציולוגי והיסטורי של המציאות. הוא קשור בטבורו אל המסלול האישי, אל החוויה המקומית, אל זחיחותה של אליטת קבוצות האיכות (הקב”א) הישראליות. “הטובים לטייס והטובות לטייסים” הינו המשך מתבקש של הזיווג הגאול המאדיר את “החברה האיכותיים” ואת האידיאל המזויף של “ההצלחה והמצליחנים” הישראליים.

מאחר ורבים/ות לא רוצים/ות לראות נכוחה את המצב החברתי בישראל, אין כל כך מה לומר להם/ן. לאלה הרואים/ות אך אינם/ן יכולים/ות או רוצים/ות להגר, אומר כי כל שנותר להם/ן לעשות הוא להפוך את מדרך כף הרגל (הקטן) שיש להם למנוף לפעולה אזרחית. למעשה, זו האפשרות היחידה שיש בידם/ן -לפעול מהיכן שהם/ן מצויים ובאופן הכי טוב שהם/ן יכולים/ת. מזה שנים רבות אני ממליץ על סירוב חברתי, סירוב לשתף פעולה עם שיטת הדיכוי, הניצול, השיסוי והאלימות האשכנזו-ישראלית. אין זה מאבק נגד “אפליה וקיפוח”, זהו מאבק שהוא חלק אינטגרלי ממאבק למען זכויות אזרח וזכויות אנוש בישראל, מאבק לתיקונה האזרחי של החברה הישראלית. הסירוב לשתף פעולה עם משטר הדיכוי, הניצול וההשפלה השליט בישראל הוא הכלי היחיד שנותר לבודדים/ות ולקבוצות המבינות את המצב לאשורו.

משני הפרקים הראשונים עולה כי אמנון לוי עדיין רחוק מאוד מתובנה שכזו. אין הוא רואה או מסוגל להמשיג את הפריבילגיה האשכנזית ואת השפעותיה ההרסניות על החברה הישראלית. הוא עדיין מעריץ אשכנזים, ורחוק מאוד מהדרישה לשינוי המציאות באופן אזרחי ואנושי כך שאזרחיה של מדינת ישראל יוכלו לחיות כבעלי זכויות וחובות מלאים. מצב שכזה אמנון לוי עדיין לא מדמיין. הוא עדיין אפולוגטי על התחוורותו של הדיכוי. אולי בפרקים הבאים נראה משהו מהדרישה לשינוי פוליטי ואזרחי ולא נאלץ לצפות רק בדרישה להתאמות ותיקונים פסיכולוגיסטיים אישיים.

שפת השדים והרוחות

דימיון מציאות אחרת מתחיל בשינוי השפה. שם התוכנית של אמנון לוי, “השד העדתי”, משקף את משקלו העצום של עולם המושגים ממנו הוא מגיע ועימו הוא מתווכח. שפת השדים והרוחות חייבת לפנות את מקומה לשפה ברורה של בחינת מציאות בכלים מתאימים להבנה מציאותית. מרכיבים הכרחיים בבחינה ברורה שכזו צריכים להיות מושגים של עכשוויות, היסטוריות, זכויות אזרח ואדם פוליטיות, תרבותיות וכלכליות, היבטים של דמוקרטיה ודמוגרפיה וכלכלה פוליטית המשתלבים האחד בשני לכדי מציאות בעלת תוכן, מהות וכיוון ומבוטאים באמצעות חוקים אזרחיים.

מזרחים ואשכנזים הם תוצרים עכשוויים של הכלכלה הפוליטית הישראלית והציונית. שניהם צברים. הקשר לארץ מוצא ההורים הוא קשר רלוונטי אך לא משמעותי. בשפה מחקרית אפשר לומר כי למרות הדעה הקדומה כי חסידות מביאות תינוקות לעולם, העובדה שישנם יותר תינוקות באזורים כפריים בהם מקננות יותר חסידות אינו הופך את החסידות לגורם סיבתי בלידתם של ילדים. יש קשר בין מוצא ומזרחיות ואשכנזיות, אך הקשר הזה אינו סיבתי. הדיבור על “אשכנזים” או “מזרחים” “טהורים” הוא טמטום סוציולוגי, היסטורי וביולוגי. גם אם בן דרור ימיני משתמש במושגים אלה במרכאות, הוא עדיין כותב שטויות סוציולוגיות והיסטוריות, שלא לומר גזעניות.

מזרחים ואשכנזים הינם מושגים היסטוריים, הקשורים בעבותות למציאות הנוכחית של החברה הישראלית. ההיסטוריה הישראלית היא היסטוריה של החלטות פוליטיות וחברתיות שבאמצעותה נבנתה פריבילגיה אשכנזית בישראל, שפירושה הענקת יתרון כלכלי, פוליטי, חברתי ותרבותי לסוג מסוים של התנהגויות ולמקבץ של מאפיינים חברתיים. מושג קבוצת האיכות (קב”א) בצה”ל מביא את המשמעויות הללו לידי ביטוי חד. ביטוי בולט אחר ועכשווי יותר של הפריבילגיה האשכנזית מופיע בצורה מזוככת במדיניות ועדות הקבלה ליישובים הקהילתיים הקיימות בארץ. לכל הרחבה בקיבוץ יש את ועדת הקבלה שלה, ומי שצריך לעבור מבחני “פילת” על מנת להתקבל למקום עבודה מבין במה מדובר.

יישובים קהילתיים מקנים כיום (והקנו ביתר שאת בעבר) למתקבל/ת הון המוזרם מקופת המדינה היישר אל חשבון הבנק הפרטי. האם חשבתם/ן פעם מהי העלות הכלכלית והרווח הפיננסי של “בן ממשיך” במושב? כמה כסף שווה “בן חוזר” לקיבוץ? את ערכם אפשר רק להעריך על פי מידת ההתנגדות שמגלים מושבים וקיבוצים לשינויים במעמדם המועדף ובכל ניסיון להצר את זכות היתר שלהם. כמה כסף שווה אידיאולוגיית הימין המקדשת את החיים ביישובים קהילתיים בשטחים הכבושים? מהו הרווח הכלכלי והמטריאלי לאדם ההופך לחלק מתנועת ההתיישבות “אמנה” של גוש אמונים? אלה הן רק דוגמאות לעכשוויות הפריבילגיה האשכנזית בישראל.

ניתוח חברתי המבוסס על מושגים של שדים עדתיים מאבד כל קשר לדיון בזכויות אזרח פוליטיות, חברתיות וכלכליות אשר חיסולה של מדינת הרווחה מציב בפני אזרחים בישראל. מיהם אלה אשר עשויים ליהנות מחידושה של מדינת הרווחה הישראלית? במשיחות מכחול רחבות ניתן לומר כי יהיו אלה חרדים, מזרחים, נשים וערבים. אך אלה הן קבוצות בעלות ייצוג חסר במעגלי קבלת ההחלטות הפוליטיות והכלכליות, ועל כן אין שום סיכוי שמדיניות רווחה אוניברסלית תתקבל על ידי מדינת ישראל. פירושה של מדינת רווחה עם מדיניות אוניברסלית הינו העברות הון מאלה שיש להם לידי אלה שאין להם באמצעות מנגנוני השקעה של המדינה. ישראל כמדינה המגוננת על פריבילגיה אשכנזית לא תכיל מדיניות רווחה אוניברסלית לכל אזרחיה. אבל אמנון לוי לא ידבר על כך. הוא ימשיך לדבר על מחירה של פסיכולוגיית ההשתכנזות למשתכנז המתחיל.

זהות מזרחית ואשכנזית מצויות בתהליך היווצרות קבוע. מזרחים ואשכנזים נוצרים ברגע זה, והדיון בהם תורם להיווצרותם ומבהיר מי נגד מי ומה שייך למי. אך התרומה העיקרית להיווצרות זו מגיעה ממבנה הכלכלה הפוליטית הישראלית כיום ולאורך הזמן. ניתן לראות זאת במדיניות השפע הכלכלית המעדיפה את השטחים הכבושים ויושביהם, כאשר פעם הורעף שפע זה על קיבוצים ומושבים. נכון הוא כי אין מניעה ממי שמוגדר כמזרחי לחיות בשטחים הכבושים, אבל גם ביישובים הקהילתיים שבשטחים הכבושים תמצאו בעיקר את בני ובנות עקיבא. אלה הם אשכנזים חדשים. אלה הינם האחוד”לים (אשכנזי, חילוני, דתי לאומי) של ההווה הבאים במקום האחוס”לים (אשכנזי, חילוני, סוציאליסט ולאומי) של העבר.

מי שמנתק את המושגים אשכנזים ומזרחים מבעיות הדמוקרטיה של הדמוגרפיה הישראלית העכשווית, בעיקר עם צמצומה המספרי של העלית האשכנזית השלטת, מאבד מרכיב מרכזי של המתח החברתי בישראל. הדיון על הזוגות המעורבים הוא סוג של ניתוק והסחת דעת שכזו. בדרך כלל, אנשים נישאים על פי דפוסים של מעמד, דת, יוקרה, הון תרבותי וכלכלי. לעתים רחוקות מוצאת נסיכה “חיה” כבן זוג; לעתים רחוקות סינדרלה פוגשת את הפיה שהופכת אותה לנערצת ולמשאת לב של נסיכים. בדרך כלל, סיפורי בדים אלה נשארים בספרי הסיפורים לילדים/ות.

הדמוגרפיה של החברה הישראלית מאיימת על הדמוקרטיה שבה להיות אשכנזי זהו הישג אינטלקטואלי עם יתרון “איכותי”. על רקע זה צריך להבין כיצד נוצרות קואליציות פוליטיות מעניינות של “אחים” כמו לפיד ובנט, ומופיעות יוזמות להעמקת המכשולים הפוליטיים בפני התארגנויות פוליטיות שאינן ממוסדות או קיימות. אין ספק כי הדמוקרטיה הישראלית הקיימת נלחמת בחירוף נפש ובחרון אף בדמוגרפיה העכשווית של ישראל. גם על כך אינני חושב שנשמע הארות במסגרת הסדרה על פניו האמיתיות של השד העדתי. לבטח נמשיך לבחון את הפסיכולוגיה של נשים עלומות הבוחרות סוג של זרע מוצלח מבנק הזרע.

קפיטליזם של חברים

פניו האמיתיות של השד העדתי לא חשפו בינתיים גם את האלימות הכלכלית המתנהלת כנגד רוב-רובה של החברה הישראלית. האם ייסוב הדיון בשאלה, מדוע אלימות מעמדית הינה קנה המידה היחיד להתקדמות חברתית בישראל? העובדה כי “התקדמות חברתית” הינה מוטיבציה המקובלת על “כולם” כנתון “טבעי”, הופכת את ההתחרות לנוקשה ואכזרית ביותר. ה”קפיטליזם החזירי” בישראל המנוהל על פי עקרון ה”קפיטליזם של חברים” לא הובא עד כה לדיון לצורך הארת פניו האמיתיות של השד העדתי. האם לשד העדתי של אמנון לוי אין היבטים מעמדיים ברורים של עושר ועוני? כידוע, הנפגעים העיקריים מתחרות בלתי מרוסנת זו היו כל הזמן האנשים החלשים בחברה הישראלית. איתם נפגעו גם הערכים האוניברסלים של ערבות הדדית.

לבסוף, אחד המרכיבים של הנישול, הדיכוי והניצול של יהודים שאינם ממוצא אירופאי קשור למושג האזרחות הפגום שבישראל. מושג האזרחות הישראלי אינו מאפשר יחס שווה לאזרחים בגלל הטיעון הלאומי-דתי. מכיוון שכך, מפקידים את ה”הסדרים” ו”הסידורים” הפנימיים בין אזרחים בידיה של הפוליטיקה הישראלית. בתחום “ההסדרים” וה”סידורים” חסרי הקשרים שאינם מקושרים נכשלים. עולם הכישורים מעולם לא הצליח לגבור על עולם הקשרים בישראל – מערכת סבוכה של רשתות חברתיות שסיכוייהם של מזרחים/ת לשרוד או להצליח בהם הינם נמוכים עד לא קיימים. תעסוקות רצויות ונדרשות, מכרזים למשרות ממשלתיות, לחברות ביישובים קהילתיים חדשים, למשרות אקדמיות, ה”מוצרים” המובאים לשוק האפשרויות הישראלי – אלה מגיעים ל”שוק” רק לאחר שרוב הכרטיסים הרלוונטיים נמכרו, נתפסו או מולאו על ידי אנשים “מתאימים” שקיבלו את הידע הנחוץ באמצעות שיטה אישית של העברת אינפורמציה חיונית מפה לאוזן. הכלל הוא שאם אתה בשוק, סימן שהפסדת כבר את המקום, משום שעיקר החלוקה והבחירות נעשה לפני שההצגה החלה.

האזרחות הישראלית פגומה, אך פגמיה אינם כלליים כי אם מסייעים לחלק ופוגעים בחלק אחר. תיקון החברה הישראלית לכדי חברה אזרחית המגינה ומגוננת על אזרחיה מחייב את המזרחיזציה של המרחב הציבורי בישראל. בטענות מן הסוג הזה אני מניח שלא נחזה ולא נשמע בסדרה על פניו האמיתיות של השד העדתי לאמנון לוי.

לקריאה נוספת:

כל מקבצי הפרויקט “רכבת שדים – כותבים וכותבות בעקבות התוכנית של אמנון לוי”