הָיֹה הָיָה מלך
“אתה יוצר גטאות רוחניים” – דוד בן גוריון, לאחר שסירב ללחוץ את ידו של דב נוי ז”ל.
כשנכנסתי לביתו של דב נוי ז”ל בירושלים, אליו הלכתי לפני כשבועיים כדי לנחם את חברי עמוס נוי על מות אביו, קיבלה את פני ספרייה מלאה אוצרות שלא ציפיתי להם: ספרים על גבי ספרים, כולם על קהילות בישראל, ביניהם ספרים נדירים על יהדות ויהודי תימן, חלקם נדירים עד כדי כך שכמעט שכחתי את מטרת ביקורי. עמוס, שראה את ההתפעלות שלי למראה אחד הספרים הללו – המתאר את סוגי הקשירות בחוטי כסף שידעו צורפי תימן בע”פ ותמונות שלא מצאתי בשום מקום אחר (וחיפשתי לא מעט) – דחק בי שאקח אותו ולכל הפחות אצלם אותו ואחזיר. כל אותו הזמן כמעט לא עזבה ידי את הספר, ושוב ושוב עברה בי המחשבה כי באתי לנחם על מותו של אדם שלא הכרתי, אף על פי שהוא הכיר אותי יותר ממה שיכולתי להעלות בדעתי.

לעתים איננו יכולים להבין דבר עד שאנו פוגשים את הנגטיב שלו. ככה קרה הפעם: רק כששמעתי את פועלו של דב נוי ז”ל, חוקר הפולקלור ומי שהביא לתיעוד סיפוריהן של קהילות ועשרות אלפי אנשים, אשר ייסד את ארכיון הסיפור העממי – המונה היום קרוב ל-24,000 סיפורים מעדות ישירה של אנשים בני כל הדתות ועדות, ולא רק זאת, דאג בלהיטות לשמור רבבות של ספרים נדירים המתעדים את חיי הקהילות הללו; רק אז הבנתי כמה איומה ומסוכנת היא משנתו של בן גוריון, וכמובן, מה הערך שלא יסולא בפז בפועלו של נוי.
הרי מה ביקש בן גוריון אם לא לחנוק את הסיפורים כולם ולהתיכם לנרטיב אחד? זה הפשיזם – כשיש נרטיב אחד הוא תמיד בת קול של ההגמוניה. שום דבר לא יכול לקיים את האנושות ואת האנושיות מלבד אנשים, ואין איש בלי סיפור, הסיפור הוא עמוד השדרה הרוחני של כל אדם ואדם: כמו החיים, יש לו התחלה, אמצע וסוף. מי שמבטל את הסיפור שלך מבטל אותך כאדם, מי שמבטל את עדות חייך מול העולם, מבטל את קיומך, הוא המדכא.
ואז גם הבנתי מה החריד אותי כל כך בכתבה שהתפרסמה לא מזמן על מערך הצנזורה שפעל בין השאר במלחמת יום הכיפורים: חיילות היו קוראות את כל מכתביהם של החיילים. אחד אחד. עוברות ומסכמות. הסיכומים נאספו עבור הדרגים הגבוהים על מנת לתת להם מושג לגבי הלכי הרוח של החיילים ומעקב אחרי “המסוכנים” שבהם, כל זה כמובן, ללא ידיעתם. כמו גנבים ליקטו החיילות את הסיפורים על מנת לשלוט בָּמְספרים, אך גם להותיר אותם סמויים מן העין. דב נוי, לעומת זאת, לא רק הזמין אותם בגלוי לספר את סיפוריהם ולעתים אף הוסיף צילום שלהם ודאג לתעד גם את הרושמים עצמם, אלא כיתת רגליו מעיר לעיר, מכפר לכפר, מבית לבית, מאיש לאיש. בא בגופו בגלוי והציג את עצמו, הזמין אותם לספר את סיפוריהם, וכך היה אורח בביתם וברוחם, ובכך קיבל אותם באמת. למעשה, הוא התייחס אליהם כבני אדם. בן גוריון לעומתו, לא רצה בני אדם אלא אזרחים צייתנים, נאמנים כולם לנארטיב אחד ואתוס אחד. הוא לא היה מעוניין בסיפוריהם. אדרבא, ידע שהוא זקוק לעקור מהם את הסיפור.
מי שחונק סיפור אחד מדכא בן אדם, ומי שמדכא סיפורים רבים חונק קהילה. מן הבחינה הזו, כור ההיתוך ממשיך עד היום: אין מקום לנארטיבים אחרים, המתקיימים זה לצד זה. לא לבדואים, לא לפלסטינים, לא לנשים, לא להומואים ולסביות, לא לטרנסג’נדרים ולא למזרחים. מן הבחינה הזו גם אין הבדל בין בן גוריון לבנימין נתניהו – אותו גבר ואותו הסדר – אבל לא רק הראש אלא כל הגוף: בזמן שאני כותב את הדברים נפטר הרב עובדיה יוסף, וכמה סטטוסים גזעניים ובעיקר מזלזלים, עוברים בסך, בעיקר מצד אשכנזים, פה ושם גם מצד מזרחים – זהו המחיר של הפשיזם: אי קבלה של האחר, ובדיוק נגד זה פעל דב נוי ז”ל, או בעצם: לא רק בעד האחר, אלא שתכירו עד כדי כך שכבר לא יהיה אחר.
למעשה אי אפשר לומר שלא ידעתי דבר על דב נוי ז”ל לפני שהגעתי: במלוא הכנות, מאז שהכרתי את עמוס תיארתי לעצמי שתפיסה ייחודית כזו חייבת לגדול בחממה שמאפשרת מחשבה כזו. כלומר, תיארתי לעצמי שהיה לו מורה, והמורה הזה היה אביו. ואין לי דוגמה טובה יותר מהדברים שכתב עמוס בזמנו בקשר לפרשת ילדי תימן כדי להעיד על ההשפעה המדהימה שזכה לה מפי האדם הנפלא הזה. למעשה, אפילו אני לא שמתי לב כי כל הדרישה להוכחות ומסמכים בפרשה מבליעות הנחה משפילה וכואבת: אנחנו צריכים הוכחות, כי בינינו, מי מאמין לסבים והסבתות האלה? זה הכל: הכתישה של בני האדם כעדים מהימנים ושל הסיפור שלהם כעדות אמיתית – במיוחד של המיעוטים ביניהם ואלה שלא שייכים להגמוניה כי הרי את סיפורי השואה אנחנו מקבלים כלשונם – היא אם העוולות. כשעמוס ביקש להוכיח בקלות את פרשת ילדי תימן הוא לא נפנף בשום מסמך, הוא פשוט הסב את תשומת הלב לדבר המצער ביותר: הוא השיב את התוקף לדברי האימהות וחשף את ערוותנו, הוא גרם לנו להבין כי למעשה נשבינו מוקדם משחשבנו, וכי אנו מטילים ספק בדבריהם של זקנינו מבלי לשים לב אפילו – עד כדי כך הצליחה הגזענות והזלזול במיעוטים כבני אדם לחדור בנפשנו.
לא הכרתי את דב נוי ז”ל ולא ראיתיו מימיי, ובכל זאת, כשיצאתי מפתח ביתו – מלבד שלמדתי את אחד הדברים החשובים בחיי: אם אינך יודע מי האויב שלך פשוט שאל את עצמך שאלה פשוטה: מי דוחה את הסיפור שלך, אם אתה רוצה לדעת מיהו ידידך, שאל את עצמך מי נותן לו מקום – הבנתי שאין לנו כמעט מורים. כמעט ואין בכלל. אין לנו אנשים שיכולים לעזור לנו לדמיין כיצד אמורה להיראות מדינה הומנית, בלי חשש ובלי פחד, בלי גזענות ובלי זלזול כלפי האחר, אין לנו מורים שמעניין אותם בני האדם סביבם ולא המלכות, הסיפור ולא התספורת. המדינה הזו מזכירה לי אדם שהושחת עד שקם בוקר אחד ולא זכר את ההבטחה שהיה ולא היה מסוגל לדמיין את עצמו אחרת: עד כדי כך כבר איננו יכולים לדמיין משהו אחר ומפחדים מכל שינוי.
למזלי, מורים גדולים אינם מפסיקים ללמד כאשר הם מסתלקים מן העולם.
לא הכרתי את אביו של עמוס, אבל היום אני יודע: פעם היה אדם שהתחזה למלך, שסירב ללחוץ את ידו של מי שבאמת היה המלך. אכן, טוב קרה שבן גוריון לא לחץ ידו עם דב נוי ז”ל, שאילולא היה רגיל בכיבוד בני אדם וודאי היה עונה לו כדברי הנזיר ג’ושו לטיפש שפגש בדרכו: “אוקיאנוס מפריד ביננו”. אכן אוקייאנוס.
דב נוי, 1920-2013, יהי זכרו ברוך.



