איך (או איך לא) נלחמים בתרבות אונס
בתוך סערת אייל גולן נמצא סופסוף מישהו שאמר את הדברים באופן רם וברור, בלי להתנצל ובלי להתפלפל. באחת התגובות לסטטוס שלו עצמו בפייסבוק שמסתיים בקביעה הנחרצת “הערסים גנבו לי את המדינה”, כותב המוזיקאי רע מוכיח:
…ואכן דן בן אמוץ שילם את מחיר חולשתו ופעל בצורה אסורה ומתועבת. אולם רק כדי להמחיש את ההבדל, איפה הסגנון שלו ואיפה הסגנון של הערסים הנבערים האלה שהתנהגות נובורישית היא הסגנון העיקרי. בן אמוץ לפחות לימד את אותן נערות תרבות, שירה, אוכל והיה מעין מנהיג רוחני עבורן הלא תיקים של גוצ’י.
גבירותיי ורבותי שימו לב, יש ניצול מיני נחות ויש ניצול מיני “מתורבת”, כזה שאפילו מוסיף איזה חן מסוגנן למנצל, כזה שאפילו המנוצל יוצא בו מרוויח. נניח רגע לגזענות הבוטה שעולה מהדברים ונפנה לנושא חשוב לא פחות – איך (או איך לא) נלחמים בתרבות אונס.
אז אין דבר כזה “סגנון” בו ראוי לנצל מינית. פשוט אין. נכון שכל נער ונערה מכירים את הבעייתיות של זהר ארגוב? נכון שכל פעם ששומעים את “בדד” כולם זוכרים היטב שארגוב היה מכור לסמים וגם הואשם באונס? זה חשוב וזה מצוין. כך נלחמים בתרבות שמאפשרת ניצול מיני: מזכירים את הבעייתיות של האנשים אותם אנחנו אוהבים ומעריצים.

אז בפעם הבאה שאתם לוקחים לידיים את “הפסיכיאטור האלקטרוני שלי” של דוד אבידן, בפעם הבאה שבה אתם צופים בסרט של רומן פולנסקי, בפעם הבאה שאתם מתענגים על הגיגיו של דן בן אמוץ או מציצים בקלטת ההיא של “בלי סודות”, תזכירו לעצמכם שכל האנשים האלה לקחו חלק פעיל בתרבות האונס, ההחפצנה והמחיקה של נשים ונערות. כי לזכור את זה רק כשמדובר באייל גולן או בזהר ארגוב זה לא רק גזענות, זה בעיקר מטשטש את הגורמים לאווירת האלימות המינית ומאפשר לה להמשיך ולהתקיים. זה משדר שיש סגנון או סיטואציות שבהן מותר לנצל מינית. זה אומר שלשכב עם נערה בת 16 תוך כדי הקראת שירה זה “לא נורא”, ואולי אפילו תורם משהו לאישיותה הבוסרית (בוסרית מספיק בשביל להרביץ בה שירה, לא בוסרית מספיק בשביל לא לנצל אותה מינית). זה אומר שיש תרבות “גבוהה” שבשמה לשכב עם נערה בת 15 זה לא ניצול מיני.
אם אנחנו רוצים לשנות את המציאות שבה ניצול מיני הוא משהו שיכול להתקבל על הדעת, אולי כדאי שנתחיל בלשנות את יחסי הכוחות שמאפשרים את אווירת האונס, אפילו במעט. אז די לדבר על הקורבנות, בואו נתחיל לדבר עם הקורבנות. בבית המשפט עומדים האנס והקורבן ומעידים כאילו הם “שווים”. במציאות, לעולם לא מתקיים שוויון בין הקורבן לאנס, ולכן כשאנחנו מצפים ש”יתנו הזדמנות לכל מעורבים למסור את גירסתם” אנחנו ממשיכים ומשמרים את אותם יחסי הכוח, מבלי לערער על חוסר השוויון המובנה שאיפשר מלכתחילה את הניצול.
מבחינה ציבורית, הדיבור על הקורבן צריך להיעשות באופן אחד בלבד – הקשבה. בלי שיפוט ובלי ניסיון לחנך. אף נערה בת 15, 16 או אפילו 20 אינה אשמה שנוצלה מינית. וזה לא חשוב איך היא התלבשה, מאיפה היא באה, מה עושים ההורים שלה וכמה כסף יש לה או אין לה בחשבון הבנק. זה המקום לשבור את יחסי הכוחות בין הפושע לקורבן, לשלול מהפושע את זכות הדיבור ולהקשיב לעדותו של הקורבן. זה הזמן לומר לאנס “שתוק”, ולקורבן – “דבר”.1
העיסוק בהבדלים בין ניצול מיני אחד ואחר, המחשבה כאילו יש תרבות “יפה” שבה ניצול מיני אינו איום כל כך, ואולי אפילו מעניק איזה רווח לקורבן, הדיבור על חלקו של הקורבן בפשע, כאילו שלנערה יש אחריות על המצב, כל אלה מאפשרים לתרבות האונס להמשיך להתקיים ולבעוט. בכולנו.
*** הערת המערכת: בפוסט זה נעשה במקור שימוש בתמונה של דן בן אמוץ, שצולמה על ידי הצלמת רחל הירש, תוך הפרה בתום לב של זכויות היוצרים שלה ואי מתן קרדיט. אנו מתנצלים על כך ***
——————————————————————————————————


