איפה אנחנו ואיפה מנדלה?

הסיקור של התקשורת הישראלית את מותו של נלסון מנדלה לא הפתיע אותי במיוחד. אחרי הכל, מפחיד להסתכל למציאות בעיניים או למצוא בה לפתע קווי דמיון. עדיף לקרוא איזה סיפור על אומץ לבו של מנדלה ותפקידו המכריע בהיסטוריה ההיא. ככה זה כשאתה בצד החזק והמפסיד שבדרך, זה שמקדש אדמה וכובש תודעה. למרות שהמילה “אפרטהייד” הפכה מזמן לחלק מהז’רגון הישראלי, אנחנו היורשים המפוחדים והמבוישים עדיין מסרבים להכיר בכך שמאז 1967 אנחנו מחזיקים במיליוני בני אדם נטולי זכויות פוליטיות ואזרחיות.

אמנם חוקי השחורים היו שונים (חוק אזורי הקבוצות, חוק המעבר, חוק חינוך הבנטו, חוק המכרות והעבודה ועוד), אך כל אם עברייה תוכל לעשות אחד ועוד אחד ועוד אחד ולחשב בחוסר התחשבות זכות ועוד זכות. אמת היא כי הציונות מטרתה היתה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, לא להקים גינות וחצרות אחוריים, לא לכבוש את כל השכונה, ואף לא להיות וועד הבית השולט ולנהל אותו בכלים דמוקרטיים לכאורה.

היהדות מקדשת חיים ואלוהות ולא דם ולא אדמה, ככתוב “ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו” (בראשית א’). הרי אין משמעות דתית לניצחונות במלחמות, אלא משמעות פוליטית בלבד. לא בכדי טען פרופ’ ישעיהו ליבוביץ כי מלחמת ששת הימים לא הייתה בבחינת קידוש־השם, כי לא נתכוונה לכך. הר־הבית נכבש הפעם לא בידי ‘החשמונאים’ אלא בידי ‘המתיוונים’. מעולם לא היה חילול־שם בצורה ממלכתית ולאומית אינסטיטוציונאלית כמו העלייה ההמונית במאות אוטובוסים ומכוניות לכותל המערבי מדי שבת בשבתו. מכל דברי הנביאים לא נתקיים לפי שעה אלא אחד: ‘ובני פריצי עמך יבואו בו וחללוהו”.

באופן פרדוקסאלי, כל אלו שהם מבקשי-שלום בגלוי אלו הם דורשי-בטחון בסמוי. כשם שביטחונו של התינוק לא יתקיים בעצמו, אלא מעצם יחסיו עם הורי החדשים, כזהו הביטחון המדיני אשר לא יוכל להתקיים ללא שלום אמיתי עם סובבינו. ואין שום הסדר גיאוגרפי או טריטוריאלי שבכוחו לשנות מציאות זו. קל למתוח קו מחבר בין בעיית הביטחון לבעיית השטחים, במיוחד כשמנגנים לנו כל היום שעזה זו החצר האחורית של איראן. בדיוק כמו שמאה שערים זו החצר האחורית של עיריית תל אביב. החומה הסינית נפלה, החומה האטלנטית של היטלר קרסה וגם שלנו בעזרת השם תיפול ועוד תיפול. מרוב שאנחנו עסוקים בלהצדיק את קיומה, אנו שוכחים לחשוב איך נבין את קריסתה עלינו ועל ילדינו ההמומים.

אין בדבריי משום הפגנת חיבה מיוחדת לעם הפלסטיני או סולידריות אתו. נולדתי לעם היהודי ואני בן לעם ישראל, ואין ברצוני לכפות מרותי על עם אחר ובכך לשנות את מאזנה היהודי של מדינתי. הרי המשך הכיבוש יחסל את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, ואינני חפץ במדינה דו-לאומית או במדינה כנענית. לא לכך ייחלו אבותיי ולא זו הסיבה שסבי עזב את קזבלנקה הטובה. אני רוצה שלמדינה שלי תהיה לגיטימציה לשמש במה לשיח יהודי מתקדם, לשמש מקור גאווה ליהודי העולם, ולשמש מקור בחירה ברצון או בחירום לכל יהודי באשר הוא.

כמו כן, אין גם בדבריי כל ערעור על הצידוק לקיומה של המדינה שנעוץ בעוול ההיסטורי שנעשה לנו כעם, או על קיומה של רוח יהודית במדינה שבה יש רוב יהודי ולכן היא מדינה של יהודים, ובתוכם מתקיימים בני מיעוט כזה או אחר. אך זהו אינו המצב, לגיטימציה זו לא תוכל להתקיים בקונסטלציה של מדינה דו לאומית. כל יציקת תוכן פוליטי, טריטוריאלי למשוואה זו פוגע ומכרסם בהמשך קיומו העתידי של העם היהודי והיהודי-הישראלי.

מכאן ניתן לראות בכך גם סיבה פוליטית נוספת לפנות בגאווה את השטחים הכבושים. ובחזרה לליבוביץ: “המדובר הוא ביציאה מן השטחים ולא ב”החזרתם”, כי אין אנו מוסמכים להכריע לידי מי יש ל”החזירם”: לחוסיין? לפת”ח? לנאצר? לתושבים המקומיים? אין זה מענייננו ולא מחובתנו, ואף לא מזכותנו, לקבוע מה יעשו הערבים בשטחים לאחר שנסתלק מהם. עלינו להתבצר במדינתנו היהודית ולהגן עליה. אם לא נסתלק בכבוד – ז. א. מרצוננו החפשי, מתוך הבנה לצרכים האמיתיים של העם היהודי ושל מדינתו – יכפו עלינו האמריקנים והרוסים נסיגה בחרפה”. ואנחנו רגילים לזה רבותיי.

השבוע שוחחתי עם חבר, רכז בצופים. הוא טען בנחישות שתפקיד החינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי להפוך את התלמיד לאזרח טוב. אם לא הייתי מעריך את איש הערכים שניצב מולי, הייתי שותק. אך מכיוון שאני מעריך אותו, זעקתי. טענתי כי מקומה של מערכת החינוך להפוך את התלמיד לאדם טוב, לאיש ישר והגון. כשמגיל אפס מאכילים אותנו בערכים עליונים של מדינה, בטחון ומולדת ושזוהי נאמנות וחובה טוטאלית, אז אין להתפלא אחר כך שאנחנו רוצחים אדמה, או ראש ממשלה. אבותינו ואימותינו נכנסו כגופות נושמות ויצאו כעשן סמיך בדיוק בגלל אנשים שהפכו אמונה באדם לאמונה באדמה, שקידשו מדינה ואידיאולוגיה על מוסר ומצפון.

כך מסתבר שבחסות הכסות הפוליטית, הפכנו לעובדי אלילים שעסוקים בהצדקת קיום ביטחוני על ידי אבן או שתיים שמשמשת מגירת מכתבים בין הזמר המפורסם לאלוהיו או בין חרדים לאלוהים האחר. העיקר מפחדים מהיום שבו תחולק, ופתאום מצדדים בטיעון דתי, כשנוח לבחור כי מפחיד לפחד.

לסיכום, במציאות הנוכחית, לי אין כל עניין שבניי ובנותיי יבקרו בדרום הר סיני הקדוש, או בקברו של כלב בן יפונה שכנראה לא יפונה מצפון מערב אריאל. אין שום הצדקה לכך, ואף יותר מכך יש פגיעה באמונה לא גשמית כשמבקשים לתקוע דגל ישראלי של מטה על אמונה של מעלה. ושלא נדבר על אחריותי במימון גוף שמלביש צעירים במדים ושולח אותם להירצח למען בגידה אמונית שכזו בשם “אהבת המולדת”. אז אחר כך בוכים, ומוסיפים לרשימת הנספים, כי קשה לנו לחשוב שאולי טעינו. אבל כשמדובר במחברת שורות קשה לצאת מהקווים. עד שמגיע המחק ומעלים את העובדות, או הכלב שבדיוק אכל לי את המחברת אדוני המורה. נבוכים היינו ונהיה.