כיצד הלל הזקן היה נוהג?
כל מי שביקר או למד באוניברסיטה אמריקאית מגודל בינוני ומעלה יודע מכיר את ה”הלל” המקומי. מדובר בארגון הממומן היטב ובאופן רשמי שם למטרה לחזק את הזהות היהודית של הסטודנטים היהודים בקמפוסים השונים. בפועל, הלל מהווה סניף תעמולה של הימין הישראלי בכ-550 קמפוסים ברחבי ארצות הברית (על פי אתר הלל). אחד מהמפעלים המוכרים של הלל הוא “שבוע ישראל” המתקיים במקביל ל”שבוע האפרטהייד” המאורגן ומוכר על ידי רוב ארגוני הסטודנטים. בעוד שקיימת מידה של אוטונומיה לסניפים המקומיים, הרי שיש קווים מאוד ברורים של מי הדוברים המאושרים על ידי “הלל” ועל מי יש לאסור מלחמה. על הדוברים להיות ציונים טובים. כלומר, לא לחלוק על דעתה או מדיניותה של ישראל. אין מקום לביקורת, אין מקום לשאלות מיותרות.
בנובמבר 2013 ביקר יושב ראש הכנסת לשעבר (שהוא גם יושב ראש הסוכנות היהודית לשעבר) אברהם בורג באוניברסיטת הרווארד. הסניף המקומי של הלל סירב לארח את בורג, בשל דעותיו החורגות מהגדרת הציוני הטוב. זה היה ראשית מסלולו של כדור שלג. סטודנטים שהשתתפו בעבר בפעילות של הלל בהרווארד מחו על החלטת הארגון למנוע קיומו של דיון פתוח על ישראל. בקרב הדור הצעיר של יהדות ארצות הברית מתקיים תהליך חיובי אך איטי למדי של התנתקות מדפוסי ההתנהגות הקהילתית שאפיינה את דור הוריהם. אייפא”ק (הלובי הישראלי בוושינגטון) והלל הם מסממניו הגדולים של דור ההורים. השינוי, מינורי ככל שיהיה, מתבטא בעלייתם של שורת ארגונים מג’יי סטריט (המתון על סף השמרני, אך המצהיר כי שתי מדינות הוא אינטרס ישראלי) ועד קול יהודי לשלום (הרדיקלי יותר, אך פחות מורגש בשטח). המגמה, אם כן, היא של פתיחת הדיון הציבורי על ישראל לכיוון של שיח זכויות ליברלי ולא רק זכות אבות.

“המפץ הגדול” התרחש בראשית דצמבר 2013, כאשר אחד מארגוני הלל בקולג’ סווארת’מור הסמוך לפילדלפיה הודיע לאחר הצבעה פה-אחד של החברים שאין בכוונתם לציית עוד למדיניות הלל לגבי תמיכה בפעילויות וזימון דוברים. מעתה ברצונם לאפשר קיומו של דיון פתוח לגבי ישראל ויהדות. “כולם מוזמנים לבוא בשערינו ולדבר תחת קורתנו, יהיו הם ציונים, אנטי-ציונים, פוסט ציונים, או לא-ציונים,” כתבו הסטודנטים של הלל בקולג’ במאמר דעה בעיתון היהודי-אורתודוקסי “The Beacon”. “אנחנו מוסד המבקש לקיים דיון רוחני, דיאלוג בונה, ולספק מרחב בטוח בהתאם למסורת היהודית. אנו הלל פתוח.” התגובה של נשיא הלל היתה: “שום אנטי-ציוני לא יורשה לדבר תחת הגג של הלל בשום נסיבות”. על תגובת נשיא הלל ניתן רק לברך כי בכך עשתה התנועה שירות חשוב ביותר לנוער היהודי בארצות הברית. הלל בסווארת’מור הודיעו על הקמת “הלל פתוח” ובימים האחרונים הם זוכים לתמיכה רבה. יש גם ושמועות על סניפי הלל נוספים שיצטרפו אליהם. בנוסף יש קריאות ועצומות המעודדות אותם להודיע על פרישתם מארגון הלל הבינלאומי ולנתק באופן סופי את הקשר עם הארגון.
הלל הזקן, שאת שמו נושא הארגון, היה ידוע בהליכותיו, במתינותו, ובעיקר בפסיקותיו ההלכתיות שנועדו להקל על הציבור. שמאי, בן שיחו של הלל, היה ידוע כנוקשה ושמרן במידה רבה יותר. היהדות ביכרה את דרכו של הלל על פני שמאי. האם מופרך לחשוב שהלל הזקן בעצמו היה מעדיף לתת את שמו לארגון החדש?
ליאור שטרנפלד הוא דוקטורנט במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת טקסס באוסטין


