אנשים כתומים עם חלומות קטומים
בדומה להזמנתו של ארז ביטון “בואו כנסו אל מהומות החזה” בשירו המכונן “חתונה מרוקאית”, חנה אזולאי-הספרי, בסרטה החדש “אנשים כתומים”, מזמינה אותנו להיכנס אל מהומות הראש. היא פותחת בפנינו את עולם החלומות המופלא, הפנטסטי של ארבע נשים מרוקאיות חכמות, יפות ועצמאיות, שהן פניה המשתנים של אשה אחת על פני שלושה דורות. שתי ההזמנות טובות וראויות לנו ואנו ראויים להן.
אבל למרות שההזמנה היא אותה הזמנה פתוחה ונדיבה, מלאת צבעים, צלילים וחושניות, בניגוד להזמנתו של ביטון בשירו הנפלא, המבקש לכונן זיכרון מרוקאי שמח בתוך מציאות המבקשת למחוק את אותו זיכרון, אותה מציאות עבר שהייתה ואיננה עוד, אזולאי-הספרי, כמו בסרטה הקודם “שחור”, פותחת לנו אשנב נטול מסננים, אל המחוזות היותר אפלוליים של הזיכרון המרוקאי. רוצה לומר, הנה אחרי שרקדתם ושרתם בחתונה המרוקאית המקסימה והשמחה, בואו נבקר יחד בעולמה של הכלה ואמה, בואו בלב שלם. הבחירה בחלומות כאשנב אל העולם המודחק הזה היא מבריקה. היא מבריקה בעוד כמה היבטים של הסרט כמו ההתנערות מהצורך לספר סיפור עם פתרון טריוויאלי. אחזור לכך.
בכל דקות הסרט לא מספרת זוהרה (ריטה שוקרון במשחק מעולה) את סיפורה הקשה בהכרה, במצב של עירנות. רק ברגעי השינה הנופלים עליה לפתע (ברכה וקללה ממנה היא מתפרנסת כמעין מגדת עתידות וצפונות לבם של בני אדם), גם מול השמש הבוהקת, היא מפליגה ואנו איתה אל אותו עבר מודחק: מסירתה לנישואין בגיל 12 עם גבר שגילו כפול ומשולש משלה. כל משפחה מרוקאית מכירה סיפורים כאלה. גדלנו עם דודות כאלו, אך מעולם לא ראינו בהן מסכנות או קורבנות העולם הדתי הגברי. אבל הן כן היו קורבנות, כי נישואין בגיל כה מוקדם, מעבר לכך שהם לא נישואים מרצון, גדעו באחת את ילדותן, מנעו מהן לימודים והשכלה ויותר מכל השליכו אותן לידי משפחה אחרת, לעתים זרה ורחוקה, ללא הגנת הוריה ובני משפחתה. מנקודת מבטנו היום, זה מעשה של דיכוי הנפש ואונס הגוף. אבל מעולם לא דיברנו על כך. כמו שלא דיברנו על השחור, על עולם המגיה הפנטסטי והדוחה כאחת. אולי כי היינו עסוקים בכינון זהותנו המרוסקת. ואולי טבעי שבתהליך הדבקת השברים בחרנו קודם את הפיסות היפות והנעימות יותר של הזיכרון. חנה אזולאי-הספרי מגישה לנו להשלמת הפאזל את השברים הכי חדים וכואבים, שלא נשכח.
לכן, סרטה של אזולאי-הספרי מעיד לא רק על בגרות אומנותית ותרבותית, אלא גם על ביטחון עצמי של דור שלם שאינו חושש לפתוח את הכל “ב’לה חשומה”, בלי בושה. להניח את הלב המפעם על השולחן. הרי בסופו של דבר הקוסקוס הפנטסטי הכתום של זוהרה מנצח, לא מתכוני הגורמה של סימון (אסתי ירושלמי הנהדרת) או פאני “השפית מפריס” (חנה אזולי-הספרי המקסימה והמדויקת).

אחרי הצפייה בסרט נפלה לידי הזדמנות לשמוע את סיפורה של אשת דודי המנוח, אשר חותנה לו בהיותה בת 13. “הוא גידל אותי”, היא דיברה עליו באהבה, “הייתי יתומה מאבא, הוא לקח אותי והגן עלי, הוא אהב אותי ונתן לי הכל ולימד אותי כל מה שאני יודעת בחיים.” הדברים הכנים הללו הם דברי אהבה, כנות ותום. הם כובשים אותי, כמעט. כי רגע לפני שאני מתמסר לעדות הזו, מופיעה מולי זוהרה בחלומותיה, לוקחת אותי אל חופתה הכפויה בה היא מיבבת ומתחננת “מאמה, מה-חבאת נז‘וואז,” אמא, אני לא רוצה להתחתן, לקול צחוקי הנוכחים. או לבוקר כלולותיה וחגיגת הסדין המוכתם בדם הבתולין. כמה קשה, כמה בוגר וכמה משחרר.
לכן הפתרון לסיפור הקשה של הסרט הוא הסרט עצמו, כלומר סיפור הסיפור כולו, זוהי התשובה להדחקות שלנו העומסות את חלומותינו ללא רחם. שיבתה של זוהרה הבוגרת, בחלומה האחרון, אל זירת הכאב המזוקק הזה, אולי משחררת אותה מהעולם הזה, אך לא אותנו. עבורנו המסע מתחיל בדיוק בנקודה הזאת.
אך החלומות של הנשים הכתומות, הם לא רק חלומות השינה, אלא גם החלומות שלנו בזירת המציאות הערה, החלום שלנו להגשים את שאיפותנו לחיים מלאים ושלמים בתוך חרושת הישראליות האשכנזית, שנדמה לפעמים שהדור שלנו משחק בה תפקיד מרכזי, אך שוב ושוב אנו מגלים כמה החלומות שלנו קטומים. ושוב עלינו לחלום בדיוק מאותה נקודה בה נקטם החלום הקודם. אני חולם, משמע אני קיים.
“מי יחלום לכם?” שואלת הסבתא בדאגה רב-משמעית. הרי גם ציון השוטר (יורם טולדנו במשחק מעולה) לא ממש עוזר לנו כשבעצמו כבש את חלומותיו עמוק מתחת למדים והלך לאיבוד בין הקיץ לחלום של הנשים: האחת מאכילה אותו מן הזהב, האחת מטריפה את ימיו והאחרת את לילותיו, ורק הצעירה, בתו זוהר (מיטל גל סויסה המוכשרת שעוד נראה ממנה) לוקחת אחריות, לא להמשך החלימה של סבתה, אלא לבירור מעמיק של העולם ממנו היא באה וזה בו היא נתונה. היא נציגת הדור המזרחי הרביעי, אשר עבורו המזרחיות קיימת כזהות נתונה ולכן המורה המדבר בח’ וע’ גרוניות (שמעון מימרן בתפקיד אורח מקסים) לא מצחיק אותה. הוא מורה. לא קומיקאי בתכנית סאטירה אינפנטילית.
מעבר לכל, ויש עוד רבות לכתוב על הסרט הנפלא הזה, זהו קולנוע איכותי ברמות הגבוהות ביותר שקולנוע ישראלי יכול להציע היום. הצילומים במרוקו מרהיבים ומרגשים והם עצמם מסע בתוך מסע הזיכרון הזה של אזולאי-הספרי ושלנו איתה. בימוי המשחק ובימוי הצילום שעשתה חנה אזולאי הספרי הם הצלחה גדולה לה, לנו ולקולנוע הישראלי. גם הליהוק חכם מאוד ובוטח, כי קל ללכת על כוכבים, קשה הרבה יותר ליצור אותם. על אסף סודרי הצלם המוכשר וחד העדשה, כבר אמרו דברים טובים רבים, אך לא די. ראייתו חיה את הדמויות באופן מעורר הערצה והשראה.
לכו לראות את הסרט. קודם כל משום שזה קולנוע מצוין. אך מעבר לכל, זה שלנו, חלק מחיינו. דיאלנה.
מתוך גליון “לבי במזרח” של כתב העת “הכיוון מזרח” שיצא לאור השבוע


