ואנחנו בתוך האמבולנס, עצמנו את העיניים. רק קיווינו שייגמר
כותב ואסים ח’וסארי:
אתמול בערב נסעתי יחד עם עוד שלושה חברים להפגנה בחיפה, החנינו את הרכב ברחוב צדדי לא רחוק. שניות ספורות אחרי שיצאנו פגשה אותנו חבורה של בהמות, בלשון המעטה. הם באו מהכיוון הנגדי ושמעו אותנו מדברים ערבית. הם ניסו לקרוא לנו ולעצור אותנו, צעקו “אתם הולכים להפגנה?” ואז “מוות לערבים”. פתאום התנפלו עלינו והחטיפו לנו מכות קשות. אני חטפתי אגרוף קשה לפנים ואחי מכה קשה בכתף. חבר נוסף קיבל אגרוף בעין. שמענו צעקות, נתקפנו חרדה ורצנו לעבר המשטרה, בתקווה שהישועה תבוא אולי מהם. הדרך לשוטרים הייתה ארוכה מדי. עוד לפני שהצלחנו לקום ולהתאושש מהלם המכות, היו כאלה שרצו להמשיך, לא יודע כמה רחוק להמשיך. הצעקות נמשכו, הפחד לא נגמר רק הלך והתגבר. זרקו עלינו חפצים.
השוטרים לקחו אותנו לכיוון ההפגנה “שלנו” והזמינו אמבולנס. האמבולנס נעצר בנקודה הכי מפחידה, בגיהינום שלא יכולתי לתאר. באמצע הפגנת הימין הפאשיסטי המתלהם. אלו היו הדקות הארוכות בחיי. אחד הפאשיסטים הצליח לפתוח את דלת האמבולנס ושאג: “יהודים או ערבים?!” בהינו, עד שהפרמדיק האמיץ צעק וסגר את הדלת. הם חבטו והיכו בדלתות האמבולנס. צעקו בחוץ קריאות קשות, רצו שנמות, לא הספיק להם ששברו לי את האף, ולאחי את הכתף. רצו עוד דם.
ואנחנו בתוך האמבולנס, עצמנו את העיניים. רק קיווינו שייגמר.
זהו. זה רק מה שרציתי שתדעו. שלא תגידו שלא שמעתם ושלא ידעתם. ומה הלאה? חייבים לנצח את הפאשיזם, אין ברירה. כי ביחד אין עלינו.
ומה זה לעומת כל מה שקורה בעזה??? כלום.

+ + +
כותבת ח’ולוד:
אני לא אחת שמחפשת לעמוד בחזית בהפגנות, להיעצר, או לקבל מכות. תכננתי היום לצלם קצת וללכת הביתה עוד לפני שההפגנה נגמרת. מצאתי את עצמי בפוגרום.
אחרי שהאוטובוסים אספו את המפגינים, נותרנו בערך 50 מפגינה ומפגין ורצינו להתפזר וללכת הביתה. אך במהרה מצאנו כי אנחנו מוקפים בכ-1,500 מפגיני ימין קיצוני. מכל הכיוונים ומכל הצדדים. במשך כשעה וחצי, נותרנו מוקפים, המשטרה כמעט והתפזרה. מצאנו את עצמנו מתקשרים למוקד 100 להזמין משטרה. מפגיני הימין זרקו עלינו אבנים גדולים, אחת מהן פגעה בראש של חברה שלי. אחרי שהמשטרה הבינה שהקיצוניים לא מתכוונים להתפזר, הם הביאו את מכונת המים. עדיין לא עזר. בשלב כלשהו כיוונו אותנו להתחיל ללכת. הלכנו בליווי המשטרה בסמטאות. הזמינו לנו אוטובוס אגד שלקח אותנו למסעדת מקסים – תוך כדי שהוא עושה סיבובים גדולים כי עדיין רדפו אחרינו במכוניות. הגענו למסעדת מקסים, שם חיכו כוחות משטרה גדולים, ואוטובוס אחר.
הכל נראה כאילו מאחורינו. לא נראה שום מפגין ימין קיצוני. עלינו לאוטובוס, וכאשר כולנו בתוך האוטובוס, האבנים הגיעו משום מקום, וזרקו על האוטובוס עד שחלון הצד התנפץ פנימה. רגעים של טרור עברתי היום.
תודה לחברות “אשה לאשה” שדאגו והתקשרו במהלך הסיוט הזה ושבסוף באו לאסוף אותי ולקחו אותי הביתה. אתן נהדרות.
עכשיו – בתוך הביטחון של ביתי – פתאום אני מרגישה חוסר בטחון. אפילו בבית.


