חראם על הילדים שלנו, חראם על הילדים שלהם

במקום בו היו גם דמעות,

כוסות ומשחקי קלפים,

בעיניים השותקות,

ראית אנשים כל יום מלאי שמחת חיים,

בחום השמש,

ביום של חג או יום של חול,

שדרות ובית איש וכינור.

(איש וכינור, להקת שפתיים).

ייהוד ומסלאמין, עיישין בפירחה וראחה,

…. ליאם ולייאלי, לינקונה ראנין פילחומה, מג׳רב ל׳עז׳יז׳ה, פילקמנז׳ה

(איש וכינור במרוקאית. חיים אוליאל, מתוך ההצגה קפה דה מארי).

“ברווזים, ברווזים, בואו הביתה”……. אלה מילים משיר ילדות, של עובד טובי. שיר, ששרתי בגרון ניחר בילדותי. ההמשך של השיר הוא: “לא רוצים, לא רוצים”. ההמשך שלי, לעומת זאת, כאישה מזרחית, הוא “איזה בית, איזה בית”. 

השיר הזה הוא תמציתו של מה שקרה בימים של מבצע “צוק איתן” בישראל: הפגיעה חסרת התקדים במזרחיות/ים והפיכתן/ם לבשר ברווזים של טילים, בשל קונפליקט, שהפך אותן/ם לאויבות/ים של עצמן, של ערביותן/ם. פגיעה, שהיא ארוכה מ-14 השנים של ירי רקטות על שדרות ו/או 6 שנים על אשדוד, והיא סימפטום של גזענות אשכנזית ממוסדת כלפי מזרחיות/ים.

ההתנהלות המוסדית ובכלל זה האזרחית בהקשר של “המלחמה בדרום” הינה בעייתית ביותר ופורטת על הקשרים רחבים של עבר והווה מדכאות/ים, כאלה שהן/ם גדולות מכל גראד, ועמוקות מכל ירי ב”תגובה”. אלה הם הקשרים בלתי ניתנים לניתוק שבין מזרחיות, אשכנזיות, אפלייה, מרחב, דיור, מוביליות ומלחמה. אי אפשר לדבר על המלחמה בכלל, ועל המלחמה “בדרום” בפרט, ללא אזכור של המזרחיות/ים. זהות הצדדים מאוד חשובה. יש לדון תחילה בקונטקסט ההיסטורי הרחב יותר של יחסי הדיכוי והשליטה היורוצנטריים-אשכנזיים, שהופעלו, ומופעלים, נגד המזרחיות/ים ושלתוכו נוצקת גם המלחמה/ות האחרונה/נות.

אתחיל עם השימוש במילה “מלחמה” ו/או בעצם בשאלת עיתוי הפניית הזרקור האשכנזי, הנאור, השמאלני אל הקורה “בדרום”.

קרוב ל-15 שנים שדרות חוטפת טילים, ואליה הצטרפו בשנים האחרונות ערים ויישובים כמו אשדוד, אשקלון ועוד. שנים של טיווח בתושבות/ים הערים והיישובים האלה, על-פי רוב מזרחיות/ים, שנאלצות/ים להתגונן ולהתמודד עם שגרת חיים קשה, ללא חיים, ובעיקר תוך התעלמות ציבורית מגורלן/ם. כאשר הדבר הנורא מכל הוא ההתרגלות של מזרחיות/ים למצב, כאילו כך צריך להיות. השלמה אילמת עם אלימות ממסדית כלפיהן/ים. העליבות הזאת, שנעוצה בהרגל, בהתרגלות לבנאליות של מצוקה, של רשע ממש, והפיכתה לשגרה. שגרע. שגרע של 66 שנים של התרגלות למצב וקבלתו כגזירה משמיים, ועכשיו, קבלה של “המצב”.

הזרקור האשכנזי מופנה אל יישובי הדרום, רק כאשר “המצפון” השמאלני עומד למבחן, לא חלילה בגלל דאגה לילדות/ים מזרחיות/ים בשדרות, שמתמודדות עם היסטוריה מדכאת של 66 שנים של הסללה במערכות “החינוך” המפלות, ו/או עם משפחות, שמפונות/ים בשעה זאת מהבית, ו/או מנותקות מהחיבור למים. חשוב להפגין נגד המלחמה ונגד פגיעה בפלסטיניות/ים. אלימות היא אלימות היא אלימות. אבל, למה זה תמיד צריך לעמוד בקו חוצץ נגד מזרחיות/ים בשטחי הכיבוש של “הדרום”? למה מזרחיות תמיד צריכות להילחם באחיותיהן/ם הפלסטיניות/ים? למה הן ממוקמות בהיררכייה זדונית של סבל, של סרסרות טרגדיות, שלא מתירות להן להביע את שוועתן, מבלי שתושתקנה על-ידי השמאל הלבן, שמזכיר לנו, שהסבל שלנו הוא לא כמו של ילדות/ים בעזה? למה אנחנו מושמות בסולם של תחרות? למה נשים כאלה צריכות לשמוע, כפי ששמעתי פעם: “מה הן מתלהמות, כולה כמה טילים. שיספגו, כפי שספגה קריית-שמונה”. משפט שמכיל בתוכו תפיסות יורוצנטריות של כיבוש, פרקטיקות של גבירות ואדונים, שלא מתירות/ים לכבשים הפועות לפעות באופן צרמוני, שמחייבות “ספיגה בשקט”. אמירה, שעבורה קרית-שמונה היא דוגמא לחוסר התלהמות, ואני חושבת, שעבורי זאת דוגמא להפנמה של אותם ערכי כיבוש, של קבלה של האלימות בתוך המשפחה.

הייתכן שזה חלק מאותה מניפולציה אשכנזית, שמנסה לחבל ביכולת המזרחית ליצור קווים של סולידאריות עם הפלסטיניות/ים, ושמנכסת את השיח השמאלני לעצמה ורק לעצמה? איפה האהדה למצוקה שלהן/ם המזרחיות/ים, כזאת שאפשר להכילה גם עם התנגדות למלחמה? התנגדות לכל ביטוי של אלימות? “השמאל” האשכנזי מוכיח כהרגלו את חד צדדיותו ואת אי-יכולתו לנהל שיח אוניברסאלי באמת, הומניסטי ולא ססמאתי, ללא הפגנות של המונות/ים בכיכר העיר ההומה, שמכיל את המצוקה רבת השנים של מזרחיות/ים בדרום. שיח אמיתי, ששם אותן/ם במקום החשוב של הכרה עצמית בעוולות שהן/ם יצרו, ושהן/ם ממשיכות לשעתק בעצם היכולת והזכות להפגין “נגד” המלחמה. והרי למה נתמוך באיזו מזרחית בוחרת ימין בשדרות ו/או באשדוד? למה נכיר בעוול שלה? כי אז זה יעמת אותן/ם עם הפריבילגיות של עצמן/ם, אלה שיצרו את שלטון החונטה האשכנזי, ששולט ביד רמה במזרחיות/ים, שדיכא ומדכא אותן/ם, אלה שיצרו את 1967, וכיום מטיפות/ים לנו על שלום ושמאל נאור.

כזה שעדיין יורה, אך בוכה. ושוכח שהוא עדיין יורה. גם אם הוא בוכה. כאלה פריבילגיות, שמאפשרות לשתות/ים קפה בפלורנטין מוכת הג’נטריפיקציה לנסוע להפגנה ליד הגדר, לא מבינות את הקשר הישיר שבין הכיבוש שלהן את פלורנטין ובין החומה, שהן כה מיטיבות להתנגד לה. עזה זה גם כאן – ביפו, בפלורנטין, בשכונת שפירא. והחומה? החומה היא גם זאת של קירות הבניינים בשכונת שפירא, עדויי הסטודנטיות/ים האשכנזיות/ים, שבסה”כ מחפשות מקום זול לגור בו. כדי שתוכלנה לממן את הלימודים ולחסוך למען עתיד טוב יותר. שלהן בלבד. אותן הפריביליגיות שמאפשרות/ים להן להילחם על ערכים פסאודו אוניברסאליים כמו שלום ואחווה, תוך שימוש במילים גדולות של “נגד מלחמה”, וחתירה לדו-קיום, כאשר מזרחיות/ים נלחמות על קיום, על הישרדות תמידית. הישרדות כזאת שלא מאפשרת למזרחיות/ים לצאת החוצה ולהפגין במחאות שונות, כמו האלה של מדינת-רוטשילד, מודרות/ים בעצמן ממחאה על מצבן/ם, וכיום אף במחאות “נגד המלחמה”. הופכות/ים לאוייבות/י השלום, כשהן/ם למעשה תוצר של אלימות. לא הגורמות/ים לה.

אי-יכולתן/ם לאפשר לעצמן/ם פריבילגיות של מחאה במרחב הציבורי ולצאת ולהפגין נעוצה בעבר ובהווה המדכאות/ים, שדיכאה ומדכאת אותן/ם במשך 66 שנים. דיכוי כה מניפולטיבי, שמנתק בין הספירה הפרטית של הדיכוי לבין התרגום שלו לשפה פוליטית במרחב הציבורי, ושמנתק בין האישית והפוליטית – שלא מאפשר להן/ם אפילו לתרגם את מצוקתן/ם לשפה פוליטית, שתאפשר להן, בתמורה, מחאה במישור הציבורי. וככה, מזרחיות/ים נדפקו ונדפקות/ים, ואת המחאה מובילות/ים אשכנזיות/ים, מדברות בשמן בלבד, שיכולות/ים היו לשבת באוניברסיטאות ולקרוא את הד”ר מרטין לותר קינג, ו/או את המהטמה גנדי, שכתבו באופן אירוני על גזענות לבנה ולא אחרת, ולהשתמש בכתבים האלה באופן בלעדי, מנשלות/ים את המנושלות/ים מיכולתן/ם למחות. וגרוע מכך, להמשיג את מצבן/ם.

ההפגנה “נגד” המלחמה, לא שונה מכל הפגנות הענק של “המחאה” במדינת-רוטשילד, שכן אלה נעוצות באותה היסטוריה של דיכוי ושליטה. הפגיעה במזרחיות/ים איננה מקרית. ואי יכולתן להגן על עצמן/ם איננה מצב נתון. יש לזה הקשר היסטורי עבות. מזרחיות/ים לא חיות ביישובי הספר ובערים כמו אשדוד ואשקלון במקרה. שדרות איננה סתם נקודה אקראית על המפה, כפי ששרים טיפקס בשירם “מעלה אבק”.

אדגיש, כפי שכתבתי במקומות אחרים, כי אין בכוונתי לדון במסגרת מצומצמת זו במכלול העוולות שנעשו/ים כלפי מזרחיות/ים. ההדרה אותה חוו המזרחיות/ים עם הבאתם לישראל גדולה ומורכבת מכדי שאוכל להעלותה על הכתב ברשימה זו. אולם, ניתן לומר באופן כללי, כי הדיכוי התבטא בכל תחומי החיים, כמו חינוך, השכלה, תעסוקה, נגישות להון וכפי שאני מראה ברשימה זו אף בדיור.

מזרחיות/ים נשלחו ״להחיות״ את “השטחים השוממים” של הנגב והגליל, במסגרת מדיניות דיור גזענית, שנעוצה בתפיסות יורוצנטריות רחבות של “כיבוש” המרחב הילידי “האחר” ושליטה אתנוקרטית, כפי שקורא לה אורן יפתחאל, של הגמוניה אתנית אחת. תפיסות אלה מצאו את ביטויין במשטר המקרקעין המפלה של ישראל, ובמיוחד בדיור הציבורי. בזה עסקתי שנים בשטח, על זה כתבתי את עבודת המוסמכת שלי במשפטים, פרסמתי מאמרים, ובזה אני מתמקדת בין היתר בעבודת הדוקטוראט שלי.¹

המזרחיות/ים שימשו ללא ידיעתן/ם ככלי העיקרי שבאמצעותו יכולה היתה הקבוצה “המייסדת” לכבוש את המרחב הילידי, לפנותו ממאפייניו הערביים, “פרימיטיביים” “ומיושנים” ותחתיו ליישב מרחב אשכנזי, חדש “ומודרני”.² המזרחיות/ים שימשו ככלי עבודה/העבדה פרולטארי זול, אך יהודי מספיק, בקיבוצים וביישובים האשכנזים “בדרום”. בתהליך זה נושלה לא רק האדמה מערביותה הילידית. היו אלה אף המזרחיות/ים שאולצו להתכחש לערביותן/ם תוך שהן/ם מוכשרות/ים לחיים “מודרניים” כפויים נטולי ערביות ומשוללי שליטה על חייהן/ם וגורלן/ם. ניתן אפוא לומר, כי פיזור המזרחיות/ים ויישובן/ם בישראל על-פי שיקולים לאומיים ופוליטיים היה הן האמצעי לשליטה במרחב והן מטרה שלעצמה.

במסגרת ההתגזענות האשכנזית, המוסדית והשיטתית נגד מזרחיות/ים, נהגתה אף “תוכנית פיזור האוכלוסין”, של האדריכל אריה שרון.

הרוב המכריע של דיירות/י הדיור הציבורי הוא מזרחיות/ים, הן הדור הראשון והן בנות הדור השני והשלישי, בנותיהן/ם ונכדותיהן/ם של האמהות והאבות שהובאו³ לישראל בעיקר מצפון אפריקה וששוכנו בין השנים 1952-1972 בדירות באזורים פריפריאליים ובשולי הערים במסגרת מדיניות דיור דיפרנציאלית שנקראה “מן האוניה אל דיור הקבע”, שיושמה כתוצאה מתוכנית האדריכל אריה שרון לפיזור האוכלוסין. מדיניות זו עשתה שימוש במזרחיות/ים לשם מימוש יעדים של “פיזור אוכלוסין”, דהיינו הפנייתן/ם לאזורי הפריפריה בעיקר לשם ייהוד השטחים בנגב ובגליל, יצירת “קיר ביטחוני” לאורך הגבול ומניעת כניסת “מסתננים” פלסטינים לשטחי ישראל.⁴ כפי שכתבתי במקומות אחרים, מנגנון הדיור הציבורי הינו כלי השרת באמצעותו החילה המדינה את תוכניתה לשליטה במרחב הילידי, על-ידי נישול הפלסטיניות/ים מאדמתן/ם ויישוב יהודיות/ים בשטחים “הריקים” תוך יצירת רצף טריטוריאלי יהודי. בנוסף, מנגנון שיכון זה פעל אף כאמצעי לכיבוש וקולוניזציה פנימיים באמצעותו ביסס השלטון את שליטתו במרחב המחיה והשליטה של המזרחיות/ים תוך פיזורן/ם ויישובם ברחבי הארץ בעיקר באזורים הפריפריאליים ושולי הערים הגדולות.⁵ שיכון המזרחיות/ים בדירות ציבוריות בשולי הערים ובאזורי הספר הוא כאמור חלק מאותו מנגנון מכוון ששם לו למטרה להטמיע את המזרחים במרחב “הישראלי” תוך “חלוקה בלתי שוויונית, היררכית, ולכן גם רגרסיבית של המרחב הישראלי בשם ‘האינטרס הלאומי'”.⁶

העיקרון המנחה היה מציאת פתרונות דיור למזרחיות/ים בהתאם לצורכי הממשלה ולפי תנאיה, תוך התערבות ישירה בתחום התכנון, הבנייה והאיכלוס והתעלמות מצרכי העולים עצמם או מהעדפותיהם לגבי בחירת מקום מגוריהם ומרכז חייהם. לדיירות/ים המזרחיות/ים לא היתה כל זכות קניינית בנכסים שבהם התגוררו למעט הזכות החוזית לחיות בהם, שיכולה היתה להסתיים באופן פתאומי, מיידי וחד צדדי. חוזי השכירות שנכרתו בין דיירות/י הדיור הציבורי לבין החברות המשכנות הותירו את מרבית הכוח בידי האחרונות בכל הנוגע לתנאי השכירות (זמן השכירות, הפסקה חד צדדית של יחסי השכירות ופינוי של הדיירת הציבורית, החזרת הדירה עם מות הדיירת החוזית, טיפול ואחזקה שוטפת של הדירות וכולי). הדירות נבנו וסופקו על-פי סטנדרטים וקריטריונים שקבעה הממשלה לשם שליטה במזרחיות/ים ובחייהן/ם וחינוכן/ם ל”מודרניות” המערבית. היו אלה דירות שנפלו באיכותן בהשוואה לבנייה הציבורית שכוונה לאוכלוסייה הוותיקה ולעולים האשכנזים.⁷ כך למשל, בשנת 1955 היה שטח דירה ממוצע שנבנתה לעולה 40.3 מ”ר לעומת 64.1 מ”ר לאוכלוסייה הוותיקה.⁸ אלה היו דירות קטנות וצפופות שלא אפשרו תנאי מחייה ראויים ונאותים, אחזקתן היתה ירודה ואיבזורן בציוד אלמנטרי לקה לעיתים בחסר “עם מטבח מינימלי, ללא אמבטיה וללא תוספות אחרות”.⁹ הבניינים ויחידות הדיור נבנו על-פי קריטריונים תכנוניים אחידים ושבלוניים המנותקים מצורכי העולים ותנאי המקום הפיסיים והגיאוגרפיים.¹⁰

מדיניות שיכון זו היתה מבוססת גם על הבחנה בקליטת מזרחיות/ים ואשכנזיות/ים “והעדפה פורמלית ולא-פורמלית של ‘האשכנזים'”.¹¹ העולים האשכנזים שעלו בתקופה זו לישראל טופלו באופן פרטני יותר ולא נעשו, כותב דני רבינוביץ, “מאמצים לשכנם כקהילות אורגניות במקומות מוגדרים”.¹² עולים אלה זכו ליחס מועדף ממוסדות המדינה, שראו חשיבות רבה במתן פריבילגיות לעליות אלו.¹³

הממסד אפשר לאותם עולים ליהנות מאפשרויות דיור מגוונות יותר וממבחר רב יותר של דירות.¹⁴ יתר על-כן, אף במקרים בהם שוכנו עולים אשכנזים במעברות ובערי הפיתוח, שאיפתם היתה להתרחק ממוקדי המגורים בהם היו ריכוזים גדולים של מזרחיות/ים “יוצאי אסיה – אפריקה”, כדבריו.¹⁵ ואכן, במהרה הם גילו יכולת ניעות גיאוגרפית וחברתית ועברו במהירות יחסית למרכז הארץ ולמרכזי הערים הגדולות תוך שהם מנצלים את קשריהם המשפחתיים והחברתיים¹⁶ ונהנים בין היתר, מהפיצויים האישיים מגרמניה¹⁷ ומתוכניות שיכון מיטיבות ונוחות כמו תמיכות כספיות “בצורת משכנתא שניתנה [להם] באופן פרטני”.¹⁸ וכך, כותב גונן, “נוסף למימד הוותק בארץ, המבחין בין מרכז לשוליים בתוך הערים, נוסף גם המימד העדתי”.¹⁹

מדיניות הדיור פגעה – לצד הפגיעה בהזדמנויות חינוך שווה, בריאות שווה ונגישות למוקדי הון ותעסוקה מכניסים – בסיכוייהם של הדייריות/ים המזרחיות/ים לרכוש דירות ולהפוך לבעלי קניין שאותו יוכלו ברבות הימים להוריש לילדיהם. לפי מחקרים שניתחו את מרכיבי העושר בחברה המודרנית, בעלות בנכס המשמש לדיור היא המרכיב המרכזי בסך העושר המועבר בהורשה לצאצאים ושארי בשר ולכן היא משמעותית מבחינת סיכויי החיים של דור ההמשך.²⁰ כאמור, סיכויי הרכישה על-ידי המזרחיות/ים היו נמוכים ביותר, ומכאן שהיקף העושר המשפחתי שהצליחו לצבור ויכולת ההורשה שלהם נפגעו גם כן.²¹ האופן, אפוא, שבו נקלטו ושוכנו מזרחיות/ים בישראל פגע ביכולתן/ם לצבור הון משפחתי בצורת בעלות על ביתם והעמיק את הפערים בינן/ם לבין אשכנזיות/ים. המדינה יצרה מוסד קנייני מפלה של בעלי קניין פרטי מחד גיסא ושל שוכרים ללא קניין, בעלי מעמד משפטי/חוזי נחות ביותר מאידך גיסא. כך, נוצרו שתי אוכלוסיות מובחנות: בעלות/י קניין בעלות/י כוח חברתי, תרבותי, כלכלי ופוליטי מול חסרות/י הקניין הכפופות/ים להם. סימור ספילרמן כותב, “שניתן לייחס חלק מן הפער העדתי בהווה לתנאים התחלתיים אלה”.²²

בידולן/ם הגיאוגרפי של המזרחיות/ים, תנאי הדיור הנמוכים שלהן/ם, הצפיפות ההולכת וגוברת, תחושת הארעיות שלהן/ם, חוסר הניעות שלהן/ם, ריחוקן/ם ממוקדי השירותים, ההשכלה והתעסוקה הגדולים וממקורות ההזדמנויות החברתיות והכלכליות, “בריחתן/ם” של האשכנזיות/ים ממוקדי דיור “מזרחיים” – כל אלה היו בבחינת “שילוב מנצח” בהצבת “השיכונים הציבוריים המרוחקים בחלקו התחתון של סולם הסטטוס החברתי-כלכלי”,²³ בהפרדה וסגרגציה גיאוגרפית בינן/ם לבין האוכלוסייה הוותיקה – אשכנזית,²⁴ ביצירת שכונות וערי עוני בין-דורי²⁵ וביצירת יחסי תלות גדולים במוסדות המדינה ובהשקעות וביוזמות של הקבוצה הלאומית “המייסדת”.

וכיום, זה מתבטא בהצבת המזרחיות במכלאות השיכון הציבורי, ו/או אפילו בבית הפרטי ב”ערי-הפיתוח” שלהן/ם, כבשר הברווזים של הטילים, שנורים על שיכוניהן/ם הציבוריים, ושמכלים את זכותן/ם המוגבלת גם כך לדיור לא שווה.

זאת ועוד. מרבית השיכונים הציבוריים נמצאו כבלתי עמידים בפני רעידות אדמה ו/או פגעי טבע אחרים. אז כיצד יוכלו לספוג טילים?

תבואי ותאמרי, שיש גם אשכנזיות/ים בקיבוצים וביישובים, שגם סופגות/ים הפצצות. ברור שישנן. ואני לא מבטלת את הפגיעה אף בהן. אלא שהטענה שלי איננה טענה כמותנית. אלא איכותנית. יש לבנות/ים עניות/ים בטריילר פארקס בארה”ב, נשים לבנות, שנסחרות בזנות ועוד. זה ברור, שיש שם סבל. והוא איננו מבוטל. אך שורשיו, ביטוייו, ודרכי ההתמודדות עימו אינן/ם דומות/ים להתמודדות עם עוני של אישה שחורה לדוגמא. ישנם היבטים של זהויות נחתכות (“Intersection”, כפי שקוראת לזה קימברלי קראנשו) של גזע ומגדר, שהופכים את השיח “המעמדי”ו/או אף את זה הפמיניסטי הלבן למורכב יותר, קשה יותר, אך מציאותי ואמיתי. בית “של” מזרחית, לרוב בדיור הציבורי, כמו בקרית-מלאכי, איננו משול לבית של אשכנזייה עם כיסוי ביטוחי, אפשרות מילוט, בריחה ומוביליות למקומות “רגועים” וכולי’. בשיכונים הציבוריים אין מרחבים מוגנים, תרתי משמע, ואם ישנם כאלה הם אזוריים, שלא יכולים להכיל את כמות הא/נשים בכל השכונה המדוברת, את הגיל המתקדם של חלקן/ם, שלא מאפשר להן/ם ריצה מהירה שנעה בין 15-40 שניות למקלטים, ו/או את המורכבות הייחודית של סוג ההפצצות, שלהן המקלט השכונתי איננו יכול.

הפגיעה במזרחיות/ים הינה בדיוק באותם המוקדים השלובים זה בזה, שהיוו את הבסיס ואת האמצעים לדיכויין/ם מלכתחילה. דיור, כפי שכבר כתבתי לעיל. חינוך: מזרחיות/ים כבר 66 שנים של דיכוי צריכות/ים להסתפק במעות של כלום ולהיסלל אל מערכות “חינוך” מדכאות ומפלות, גם אלה של החינוך המקצועי והקדם מקצועי, וגם עכשיו נמנעות/ים מללמוד. וכי מהו הנזק בעוד יום “לימודים”, שלא נילמד על-ידי מזרחי/ת? עבודה ותעסוקה: מזרחיות/ים הורחקו ממוקדי תעסוקה ונאלצו להתמודד עם סיכויי פרנסה מחפירים, שלא איפשרו להן/ם ניעות כלכלית וחברתית, למעט עבודה עבור הבוס האשכנזי. כמובן, שעם מניעה של הזדמנויות שוות בחינוך, יחד עם כליאה בלתי מובילית בשיכונים הציבוריים באזורים המרוחקים, המזרחי/ת נידונ/ה למאסר עולם כמי שמפעילה את המכונה ולא כמי שמתכננ/ת אותה. וכי מי ת/ישלם להן/ם על אובדן של עוד ימי עבודה? ומי ת/ישלם להן/ם על הפגיעה בבתיהן/ם?

וגם אלה, “שהצליחו” להיחלץ ממעגל הדיור הציבורי, שבו כולנו גדלנו, ושהצליחו בעמל רב לרכוש נכס בשדרות ו/או באשדוד, הרי שעסקינן בדור ראשון של רכישת נכסים, ושל יצירה של יכולת הורשה ושל מעמד ביניים. אלא, שאלה נכסים של דור ראשון, “והתחרות” היא בפערים שנפערו באופן מכוון ושיטתי עם משפחות אשכנזיות, שמגלגלות, כפי שכתוב בספרות, הון בין-דורי כבר 66 שנים לפחות, יחד עם לגיטימיות תרבותית ותחושות זהות והשתייכות. לגיטימיות תרבותית, שאותה לא ניתן לכמת לערך כלכלי. גם עם דירה ארגיש זרה ומנוכרת. מספיקה עמידה אחת בתור אחד לכניסה למועדון בתל-אביב, כדי להזכיר לי את פרענק’יותי. למזרחיות/ים אין דרכון זר לנסוע עימו לאירופה ו/או יכולת כספית גבוהה להבטיח שיפוץ של הנכס הפגוע.

על כל אלה עולה שאלת “כיפת ברזל”. אינני מכירה את יכולותיה ו/או את דרכי הפעולה שלה. אינני מהנדסת. כל שאני יודעת, שגם בהצבה שלה, שזורים חוטים עבים גסים של אפלייה. ואביא כאן ממילותיה המתוסכלות והנבונות של אחותי: “אני יושבת בממ”ד ושומעת, שכיפת ברזל הוצבה בתל-אביב, ונתקפתי עצבים. כמה זמן חיכינו, שתוצב כזאת באזור שלנו. מעבירים אותה מיישוב ליישוב, ועד עכשיו יש ישובים שלא קיבלו את ההגנה הזאת”. כה צודקת היא. קוראות/ים לזה גזענות ואפלייה. אפלייה בהגנה על המזרחיות, ואפלייה שיצרה אותן/ם, כמי שהן/ם כיום המטרה של ההפצצות, והמטרה הכי פגיעה שלהן, תרתי משמע. נזקקות למוסדותיה של המדינה, כדי לשרוד. אותה המדינה, שיצרה את נחיתותן, ושמחייבת אותן כיום לבקש את עזרתה, כחלק מאותו מארג מניפולטיבי של יצירת ושעתוק יחסי כוח תלותיים, שבהן מזרחיות נאלצות להכיר תודה, כדי להתמודד עם בעיות, שנוצרו מעצם יישובן במקומות אלה. הביצה והתרנגולת. והלוואי, שהייתי בישראל, כדי לתבוע בבית-המשפט חלוקה שיוויונית של “כיפת הברזל”. רקטה משוגרת לתל-אביב, וכבר מוצבת שם “כיפת ברזל”, כדי ש-100 אלף יוכלו להפגין “נגד” המלחמה. לממש את הפריבילגיה שלהן/ם למחות ולדבר על שלום. וגם שם, גם אז, מזרחיות/ים, פלסטיניות/ים ביפו, פליטות/ים, אתיופיות/ים, דרות רחוב, וכל ‘השאר’, נאלצות/ים ‘להתגונן’ בדיוק באותו מקום חסר הגנה, ‘שיש’ להן בימי ‘שלום’ – ברחוב!!!!!!!

ראנה/ראו מה קרה בשכונת נווה שאנן, שם למזרחיות באזור גן הקווקזים (גן לוינסקי) אין מקלט ציבורי, כי הוקמה שם סיפריה ‘ציבורית’ במקום. מזרחיות/ים ‘וכל השאר’ הוסללו למקום המחפיר של חיים ללא מרחבים מוגנים, לרבות אלה של המיקלטים, נידונים לשוליות של נווה שאנן, ועכשיו אשכנזיות/ים כובשות גם את המרחב הזה ולא מאפשרות להן/ם אפילו מעות של מרחב מוגן בחצר האחורית שלהן/ם. כיבוש של השוליים עצמם. ובשאננות.

זאת ועוד. פוסטים אשכנזים, צצים על ‘שמאל ועל שמאל’, תוהים, שואלים ודורשים דרישות שונות, כמו חרם על ישראל. מה שמדהים אותי הוא התהיה השמאלית על למה מזרחיות/ים לא מבקשות להחרים את ישראל, לפחות בהקשר האקדמי. זו דוגמא נוספת לאטימות ‘לבנה’ של מי שיש בידן דרכונים אירופאים ו/או קשרים חוצי גבולות שמאפשרים להן ניעות במרחב שהקיא אותן לפני 70 שנים, של מי שיכולות להכיל את החרם עליה, כשהוא הרי לא ממש מחרים אותה. איך את מבקשת חרם בעודך מדברת? לא אוקסימורוני? החרם הוא למעשה פתחון הפה שלה, הבמה שלה, בעודה מבקשת להשתיק השתקה נוספת נשים כמוני, שסובלות מהשתקה גם כך במרחב האשכנזי ומבקשות לחשוף את הגזענות של אותה נאורות לכאורה.

פוסטים אחרים תוהים האם לענוד מגן דוד בתקופה זאת עשוי לפגוע ברגשות של מוסלמיות/ים. באמת?? כמי שבעבר לא ענדה מגן דוד אך החלה לענוד בגאווה גדולה מאוד אחרי אירוע אנטישמי בחו״ל, פוסטים הזויים כאלה רק מעידים על הפשטנות האשכנזית, של הוקעת כל מרחב של לגיטימיות, בעיקר עבור המזרחיות, והשמה שלנו שוב במסגרות של יחסים בינארים מסכסכים ומחרחרי מלחמה של כן או לא, בעד או נגד. תפיסות פשטניות, שלא מותירות מקום להבנה של המורכבות. תפיסות, ששוללות ממני את החופש להחליט מהו הסמל שלי, ומהי רוחניות עבורי. סמל, שבהקשר הספציפי הזה מבטא עבורי דווקא התרסה באשכנזיות.

ואולי יש להוציא את הירח, בעיקר במתכונתו כחצי סהר, מחוץ לחוק, כי הוא מופיע על דגל טורקיה, שרצחה ארמניות/ים (אל תגלו לאף אחת/ד. זה סוד), מדכאת נשים ועשויה לאסור הפלות? זה בהחלט פוגעני. ואולי נבקש להגלות את המגל, כי הוא היה על דגל בריה״מ, שרצחה מיליונים? שוב, תפיסות כובשות, מתייגות, מבישות, מביישות, שמכבדות שונות רק במקומות שבהם נוח, צדקני ויפה, נאורות של ממש, שהופכות את המזרחי/ת לאוייב/ת השלום המדומה של השמאל–מדיום–טוק–רייר. ואולי נחרים את השפה הערבית, כי היא מתנוססת על דגלע דאע״ש? ואולי נגביל את לבישת החיג׳ב, כי זה יפגע ברגשות של מישהי שאיבדה את יקיריה במגדלי התאומים? ואולי בכלל נאסור על לסביות להתחבק ברחוב, כי זה יפגע ברגשות ההומופוביים של איזה מיזוגן? ואולי לא נתיר לנשים לשיר במרחב ציבורי, כי זה יפגע בכמה גברים? ואולי נחרים את השפה הגרמנית? או את אלה החיות/ים בגרמניה? בואו נחרים גם את חברות האוטובוסים בישראל, כי הן/ם מסיעות/ים אותנו על מרצדסים, שהיטלר כה אהב? מה יהיה הסוף? הסוף. חשיבה שהיא לא אחרת מחשיבה גזענית ומגזיעה, מיזוגנית, יורוצנטרית ממש, שבנויה על אותו הגיון מעוות ומפלה. מעברת, ומעוורת במילותיו בעיוורית, מושג שטבעתי את אותו פרקסיס של השתקה, שמשריש את מה שהיא כביכול מצהירה כפסול והוא חוסר רגישות תרבותית, שלא לדבר על גזענות. וכל אלה הן רק קורט מן הקורה בימים אלה של מלחמה. מלחמה שהוכרזה על המזרחיות/ים באשר הן/ם. וחלילה, שלא אובן לא נכון. אני לא משווה את ישראל לדאע״ש ו/או לגרמניה הנאצית ו/או לבריה״מ. אלף שנות אור. עם כל הכבוד.

אין לי פתרונות פלא. החשוב ביותר עבור המזרחיות הוא ההצבעה על הבעיות, ההיפוך של נקודת המבט וניתוק של הצורך בלקבל אישור ואישרור אשכנזי, כזה שממקם אותנו, לבטח כמו את הטקסט הזה, וכן, כפי שאני מורגלת, אף אותי, בתגובות מלאות “סופרלטיבים” של מזרחיות מלאת שנאה, מיליטנטיות, קיצוניות, רדיקאליות, וכמובן בל נשכח, גזענות הפוכה והתבכיינות. עצוב בעיקר, כשדברי הנאצה האלה באים דווקא משמאלניות/ים, כאלה, שמפגינות/ים ליד הגדר, ובאותה הנשימה, מבטלות/ים את הגדר שבתוכן/ם, מוכיחות/ים את אי שמאלניותן/ם. לדבר על שלום ולקרוא למוסיקה שלי פרימיטיבית, ובעודן משדרות מוסיקה שחורה, מוקיעות מוסיקה ״מזרחית״ ורוקדות לצלילי מוזיקה ערבית לייט ביפו, במסיבות בהן למזרחיות/ים אין דריסת רגל, למעט כמה לייט, שחדרו למעוז הבוהמה התל אביבית אשכנזית ומדברות/ים ״מזרחית״. לדבר על שלום, ולקרוא לתרבות שלי ברברית. ערבית, כאילו היה דבר רע ופסול בזה. בכל מקום אחר בעולם, כבר מזמן היו מוקיעות/ים ״שמאל״ טוק שכזה. אחרי הכל, לאכול חומוס ולהפגין בכיכר הופך אותך לפעיל/ת שלום ערבי/יה של ממש, בעודך מקיא/ת את הערביות עצמה. ממש מקום מדהים להתחיל בו פיוס, מוכיחות/ים שהמלחמה ״בדרום״ היא המלחמה נגד הדרום. נגד המזרחיות/ים.

שמאל עבורי הוא היכולת ההומניסטית להכיל את הכאב של כולן/ם, וכזה שלא ממקם את השיח בדיוק במקום, שמשעתק את יחסי הכוחות, תוך שימוש בפרקטיקות אירוצנטריות, ילדותיות ממש, אינפנטיליות, ורדוקציוניות, של יצירת משוואות בינאריות של “הן” לעומת “אנחנו”, של “נגד” לעומת “בעד”. של מי אני אוהבת יותר, את אמא או את אבא? את הילד/ה הזאת/ה או את השני/ה?

זהו שיח שאיננו שיח, שלא מאפשר יצירה של דיאלוג עם הגזענות העמוקה, שלא מאפשר פריצה של החומות, הגדרות, שבתוכן הושמנו, נכלאנו. שלא מאפשר פיוס אמיתי והתמודדות עם השד/ה העדתי/ת, שהיא לא אחרת מהגזענות האשכנזית. שוכחות/ים, במקום להאשימנו בהפחת חיים בשד/ה העדתי/ת, שהשד/ה נכלא/ה בבקבוק שלא כדין, והצורך הטבעי, הנכון, המוסרי והראוי של כל כלוא/ה הוא להשתחרר. יחד עם שלוש משאלות: צדק, שלום ופיוס. אפילו בתהליך שחרורה, המזרחית עדין ממלאת תפקיד, מסייעת שוב לאשכנזי/ה להיפטר מגזענותה היא ולהחלים. אלא, שכפי שכתב מוקי: “כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק”. אחרי הכל, אם שחרור נכון לעזה ולפלסטיניות/ים בכלל, למה הוא לא נכון גם לשד/ה העדתי/ת המזרחי/ת?

עד אז, הפסקת האש המיוחלת תהיה רלוונטית רק למדינת-רוטשילד, ולהופעות של הפיקסיז. לא למי שחיות/ים תחת אש יותר משישים שנים.

את המאמר הזה כתבתי בנובמבר 2012, בזמן ‘מבצע’ עמוד ענן. כמו עם הפסקת האש, שהושגה אז, המאמר נותר בדד במגירה, מחכה להגיח לו כמו ׳צוק איתן׳ עם המלחמה הבאה. וכך היה. מה שהדהים אותי היום, הוא שלמעט הזמן שעבר, דבר לא השתנה מאז. אפילו לא השיח הפסאודו שמאלני. זה נותר אלים. גברי וכובש. כמעט ולא היה לי מה לתקן או להוסיף. הכל נותר בעינו ועל כנו.

אסיים במילים של אימי, שליט״א, שתמצתה בכמה מילים את הכאב המזרחי, את החמלה של מי שעדיין מרגישה חמלה, על אף היותה בצד השני של משגר הרקטות, חוטפת אלימות: ״חראם, חראם על כל הילדים האלה שלהם. כואב הלב. כאימא. כואב לי הלב. מה הם אשמים, שהחמאס אלימים? תסלח לי ארץ – ישראל, ארץ, ארץ, שאני אוהבת, אבל, למה כל הדם הזה, של הילדים שלנו, שהלכו ככה צעירים? למה? למה?״. בלי הרבה מילים נועם-חומסקיות, ובלי הרבה שחצנות תל אביבית, ״אינטלקטואלית״, עם פוקו בארסנל הנשק, הפעם זה המילולי, זה שהחליף את השירות במודיעין, אמא שלי הביעה את מה שחסר במפגני ההצדעה הצבאיים ממש של השמאל-מדיום: אהבה, חמלה ורצון אמיתי בשלום. כזה שלא מקריאות/ים שירה בעבורו ליד החומה, ו/או מתלבשות/ים עבורו בחליפות מערביות בנוה-שלום. כזה שלא מחפש להלביש את הצד השני בבגדים, שלנו יהיה נוח להתיחס אליו מתוכם. שמזכירים לנו את עצמנו. אמא שלי, שתחיה, הלב שלך הוא מה שחסר בצד השני. זה ״השמאלני״. אני נגד מלחמות. ואני בעד המזרחיות/ים בדרום. אחת לא מוציאה את השנייה. נהפוך הוא. אחת מוכיחה את השנייה. בנויה האחת על השנייה.

———————————————-

1 הרשימה מבוססת על עבודת התזה שלי לתואר מוסמכת בפקולטה למשפטים בתל אביב, בהנחייתה של פרופ׳ דפנה ברק–ארז: השתכנות מתקנת: נשים מזרחיות המתקנות עוול היסטורי ומחפשות בית – ניתוח ביקורתי של משפט נטול עבר (2007); ועל מאמר בנושא, ”השתכנות מתקנת בדירות ציבוריות: נשים המתקנות עוול היסטורי״. בתוך דפנה ברק–ארז ואח׳ (עורכות), עיונים במשפט, מגדר ופמיניזם (הוצאת נבו, 2007), עמ׳ 413.

2 ראי רחל קלוש ויוברט לו – יון “הבית הלאומי והבית האישי: תפקיד השיכון הציבורי בעיצוב המרחב” תיאוריה וביקורת 16 153, 162 (2000).

3 חשוב לי לציין, כי אני משתדלת שלא להשתמש במושגים ”עלייה“ ”וירידה“, כדי לתאר את הקשר לישראל, ככזה בו היא נקודת המוצא בראש הסולם, אליו יש ”לעלות“ וממנו ”לרדת“. בהקשר המזרחי, אני משתדלת להשתמש בהמשגה אחרת, כמו ”הובאו“ או ”הועלו“ לישראל לעומת ההמשגה האשכנזית הרגילה של ”עלו“, כאילו היה להן/ם חלק אקטיבי ברצון להגיע לישראל. תיאורן/ם כמי ”שהובאו“ מדגיש את המימד הפאסיבי דווקא, שלא אחת התבטא ”בהחלטה“ להגיע לישראל.

4 להרחבה והעמקה בנושא “תוכנית שרון”, ראי: צבי אפרת “התוכנית” תיאוריה וביקורת16 203 (2000); כמו כן, ראי: רוית חננאל “מתוכנית שרון ועד תוכנית נתניהו: הפוליטיקה של הקצאת קרקעות בישראל” משפט, חברה ותרבות 4 237 (תל – אביב, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל – אביב, 2008).

5 ראי רחל קלוש ולו-יון תיאוריה וביקורת, בעמ’ 153.

6 ראי אורן יפתחאל “בינוי אומה וחלוקת המרחב ב’אתנוקרטיה הישראלית’”, בעמ’ 638.

7 ראי: שלמה סבירסקי ודבורה ברנשטיין “מי עבד במה, עבור מי, ותמורת מה? הפיתוח הכלכלי של ישראל והתהוות חלוקת העבודה העדתית” החברה הישראלית: הבטים ביקורתיים 128-129 (אורי רם עורך, התשנ”ד); כמו כן, ראי יוברט לו-יון ורחל קלוש דיור בישראל – מדיניות ואי-שוויון 6 (פרסומי מרכז אדווה, 1994) (להלן: לו-יון וקלוש דיור בישראל).

8 ראי: לו-יון וקלוש דיור בישראל, בעמ’ 6. לשם ההבהרה, הורי שעלו אומנם בשנת 1963 עם שלושה ילדים קטנים ואחת “בדרך” נאלצו להסתפק בדירת מגורים צפופה של 48 מ”ר. טענותיהם על צפיפות, כך סיפרה לי אמי “זכו” בד”כ לתשובה: “אתם צריכים להודות שאתם בארץ ישראל”. חשוב לציין, שהורי עלו ממציאות של דירת מגורים בת 2 קומות ושמונה חדרי שינה.

9 ראי שם, בעמ’ 5; ראי בעניין זה אף: דוד טנה “משימות השיכון הציבורי” השיכון הציבורי, סקירות והערכות של השיכון הציבורי בישראל בתקופת העשור 1948-1958בעמ’ 8-9 (חיים דרין (דרבקין) עורך, 1959); אליה ורצברגר (בשיתוף עם נינה רשף) הפרטת השיכון הציבורי בישראל 39 (1991); יוסף סלייפר “השיכון העירוני בשנות המדינה” ביטחון סוציאלי 12 (1979); קימרלינג, בעמ’ 293.

10 ראי רחל קלוש ולו-יון תיאוריה וביקורת, בעמ’ 170-168.

11 ראי קימרלינג, בעמ’ 294.

12 ראי דני רבינוביץ “האופציה שנשכחה: השיכון העירוני השיתופי” תיאוריה וביקורת 16 101, 121 (2000).

13 ראי תום שגב 1949 – הישראלים הראשונים 171-174 (1984). שגב מביא מדבריו של יצחק רפאל (הפועל המזרחי) בישיבת הנהלת הסוכנות מיום 2.1.1950. בישיבה דנו רפאל ואנשים נוספים בקליטת יהודי פולין ובהעדפות שיש לנקוט בקליטתם לעומת יהודים מזרחים. הרוח הכללית בישיבות היתה, כי יש להעדיף את יהודי פולין על יהדות המזרח וכי יש לנקוט בכל מאמץ אפשרי, כדי לשחרר את יהודי פולין מן המחנות ולהעדיפם בתור לשיכון.

14 ראי יובל אלמלך ונח לוין-אפשטיין “הגירה ושיכון בישראל: מבט נוסף על אי שוויון אתני” מגמות לט 243, 265 (התשנ”ח) (להלן: אלמלך ולוין-אפשטיין, “הגירה ושיכון בישראל”); קימרלינג, בעמ’ 294. ראי אף: Amiram Gonen, Between City and Suburb, Urban Residential Patterns and Processes in Israel 74 (1995).

15 ראי עמירם גונן “הגיאוגרפיה של השיכון הציבורי בערי ישראל” ביטחון סוציאלי 29 (1979); Gonen, בעמ’ 98.

16 ראי אורן יפתחאל “בינוי אומה וחלוקת המרחב ב’אתנוקרטיה הישראלית’: התיישבות, קרקעות ופערים עדתיים” עיוני משפט כא 637, 652 (התשנ”ח); אלמלך ולוין-אפשטיין, “הגירה ושיכון בישראל”, בעמ’ 250;Gonen, בעמ’ 97.

17 ראי גונן, בעמ’ 30; קימרלינג, בעמ’ 294.

18 ראי רבינוביץ, בעמ’ 121; לניתוח מקיף על המוביליות של העולים האשכנזים ועל הסיבות לה לרבות נתונים מספריים, ראי רחל קלוש ולו-יון תיאוריה וביקורת, בעמ’ 163-162.

19 ראי גונן, בעמ’ 22.

20ראי אלמלך ולוין-אפשטיין, “הגירה ושיכון בישראל”, בעמ’ 246-245, 263-266. להרחבת הדיון בשאלת חשיבות הבעלות על דיור, ראי: יובל אלמלך … ודיור לכל… אי שוויון אתני בשוק הדיור: המקרה של מהגרים בישראל5-7, 59-69 (עבודת גמר לתואר מוסמך, הפקולטה למדעי החברה, אוניברסיטת תל אביב, 1995);ראי גם: גילת בן שטרית מדיניות דיור בישראל8-9 (המרכז לחקר המדיניות החברתית בישראל, התשס”ג).

21 שם (אלמלך ולוין אפשטיין).

22 ראי: סימור ספילרמן “הורשת נכסים כלכליים – בעלות על דירה” הקצאת משאבים לשירותים חברתיים99 (1997).

23 ראי גונן, בעמ’ 29.

24 שם, (ראי גונן), בעמ’ 28.

25 ראי: לו-יון וקלוש דיור בישראל, בעמ’ 5; Gonen, בעמ’ 80; Dadon, בעמ’ 1.