לאומנות של מזרחים היא רציונאלית, ומה הלאה?

כל מי שחי בישראל מודע לכך כי התמיכה בימין, כלומר במדיניות נוקשה בסכסוך הישראלי-ערבי, רבה בשכונות העוני ובעיירות הפיתוח. שם מצביעים רבים לליכוד ולמפלגות הקרובות אליו ומשם מגיעים לעתים קרובות המפגינים נגד ערבים ונגד שמאלנים. מה הסיבה לכך? פעמים רבות שומעים הסברים מתנשאים לתופעה זו, כמו: הם חסרי השכלה, הם שטופי מוח, הם לא מבינים מה טוב להם, הם תומכים במי שדופק אותם, יש להם תודעה כוזבת. ברשימה זו אנסה להציג הסבר, המבוסס בין השאר על נתונים כלכליים היסטוריים עולמיים בתחום ההתפתחות הכלכלית, שיש בהם כדי להאיר תופעה זו באור שונה מאד.

פערים כלכליים בין מדינות גדולים מפערים בתוך מדינות

נתחיל באזכור אפיזודה היסטורית שונה אך בעלת דמיון מסוים, שהתרחשה לפני כמאה שנים באירופה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה קראו מנהיגי המפלגות הסוציאליסטיות לציבור הפועלים שלא להתגייס למלחמה האימפריאליסטית, שנועדה לקדם אינטרסים זרים להם. אך בכל רחבי אירופה ציבור הפועלים לא נשמע למנהיגיו והתגייס למלחמה בהמוניו, משני צידי המתרסים. האם היה כאן התקף פטריוטי לא רציונאלי, או אולי משהו אחר.

הצמיחה הכלכלית העולמית החלה לפני פחות ממאתיים שנה, בערך בשנת 1820, ושינתה את עולמנו לחלוטין. ראשית, ההכנסות לנפש גדלו באופן משמעותי, כשההכנסה הממוצעת בעולם גדלה במאתיים שנים אלו פי עשרה. תוחלת החיים עלתה בעשרות שנים, חלק גדול יותר ויותר מן האוכלוסייה עובר לגור מן הכפר אל העיר, והטכנולוגיות החדשות שינו את אורחות חיינו באופן מהפכני. אך הצמיחה הכלכלית הגדילה גם את הפערים בעולמנו, ובניגוד למרקס, שהאמין שהצמיחה הכלכלית תגדיל את הפערים בתוך כל ארץ, מה שגדל בעיקר הוא הפערים בין ארצות. אם בשנת 1820 ההכנסה בארה”ב הייתה גבוהה פי שלוש מזו שבאפריקה, היום היא גבוהה פי 20. כלומר הפערים בין הארצות המפותחות, צפון אמריקה, מערב אירופה, ויפן ובין חלקים גדולים בעולם (אפריקה, אמריקה הלטינית ומרכז אסיה) הולכים ומתרחבים.

במקביל קרה תהליך נוסף בארצות המפותחות. הצורך בעובדים מיומנים ומשכילים דחף להקמת מערכות חינוך ציבורי. מערכות אלו היו מצומצמות בתחילתן, ארבע שנות לימוד בלבד, אך בהמשך הלכו והתרחבו. מערכות אלו קודמו על ידי מדינת הלאום המודרנית והן פעלו בשפת הלאום המודרני, תופעה שגם היא הייתה חדשה למדי. החינוך הציבורי אפשר לראשונה לבני השכבות העניות בארצות המפותחות רמה מסוימת של מוביליות חברתית כלפי מעלה.

שתי התופעות הללו גרמו לכך שבעיני השכבות הנמוכות במדינות המפותחות הפכה השייכות הלאומית להיות בעלת חשיבות אדירה. היא הבטיחה להם שייכות למדינות המצליחות ולכן הבטיחה גם לעניים בארצות אלו הכנסה גבוהה יחסית לשאר העולם. אך השייכות הלאומית גם הקנתה לצאצאיהם את האפשרות למוביליות חברתית כלפי מעלה, בעיקר כאשר החינוך, אשר היה בעבר רק נחלת בני העשירים, נעשה נגיש יותר. לכן פועלי אירופה התגייסו בהמוניהם למלחמה הגדולה, הם ידעו שבלחימתם ובדמם הם רוכשים שותפות במדינת הלאום החדשה, שתקום על אפר האימפריות הקודמות, וערכה של שותפות זו היה רב מתמיד. ואכן, עם סיום מלחמת העולם הראשונה זכו תושבי הארצות המפותחות באזרחות מלאה לכולם ומערכות החינוך פתחו יותר ויותר שערים לכולם. לאחר מלחמת העולם השנייה בני הפועלים אף נהנו ממדינת הרווחה המודרנית, שהפכה אותם לשותפים של ממש בקבוצת המדינות העשירות בעולם. ברור שהם הפכו קנאים מאד לשמירה על שייכותם למועדון המיוחס הזה ודבקו מאד בזהות הלאומית שלהם. בשנים האחרונות, כאשר הישגי מדינת הרווחה נמצאים בשחיקה מתמדת ובאיום כבד, שבים ועולים עוד יותר הרגשות הלאומניים, הפעם כנגד הזרים והמהגרים, שנוכחותם מאיימת על הישגים אלו באופן מוחשי.

הלאומנות של בני השכבות הנמוכות בישראל אינה שונה מהותית מזו של המתגייסים למלחמת העולם הראשונה. גם בעיניהם השייכות ללאום הישראלי והיהודי היא כרטיס שייכות למועדון המנצח, שכן ישראל היא אחת המדינות המפותחות בעולם ובוודאי מפותחת מאד יחסית לארצות המזרח התיכון. חשוב לציין שאני מדבר על השתייכות לאומית לא במונחי פוליטיקה של זהויות, אלא במונחים של נגישות כלכלית-חברתית. לכן דווקא להם חשוב להדגיש את ישראליותם ויהדותם, כנגד האויב הפלסטיני-ערבי. בניגוד לדעות מתנשאות של שמאלנים, הלאומנות של השכבות הנמוכות בישראל היא עמדה רציונאלית ולא מוסתת, המעידה על כך שהם מבינים את העולם שבו הם חיים ומבינים היטב את הסיכויים לקידום כלכלי להם או לילדיהם.

המשבר המזרחי

הדיון לעיל היה כללי ביותר וניתן להחילו לא רק על ישראלים, אלא בעצם גם על כל בני השכבות הנמוכות בארצות המפותחות והעשירות בעולם. אך אי אפשר להתעלם גם מכך שבישראל בני השכבות הנמוכות מאוכלסים במידה ניכרת ביהודים מזרחים. ברצוני לטעון כי זה מחריף במיוחד את התמיכה שלהם בלאומנות, לאור ההיסטוריה הטרגית של העם היהודי במאה העשרים. לאורך ההיסטוריה הצליחה יהדות המזרח הרבה יותר מהיהדות האשכנזית בפרויקט שניתן לקרוא לו – ‘חיים בגולה’. הקהילות האשכנזיות, או אלו שחיו באירופה, סבלו מהתנגשויות בלתי פוסקות עם סביבתם, שהגיעו לבסוף לאסון הנורא מכל של השמדה המונית.

לעומתם, אלו שחיו בארצות הערביות והמוסלמיות הצליחו במידה גדולה הרבה יותר. הם לא זכו לשוויון מלא, אך הם קיבלו יחס טוב בהרבה ולא היו כמעט אף פעם בסכנת גירוש, מוות, או המרת דת. הצלחה זו, של חיים סבירים בתנאי גולה, הגיעה לסיומה באמצע המאה העשרים עם התעצמות הסכסוך בין יהודים לערבים בארץ ישראל. סכסוך זה, שנגרם כתוצאה מהגירת יהודים אירופים לארץ, בשל הסכנה ההולכת וגוברת באירופה, העמיד את יהודי ארצות ערב בפני מצב בלתי נסבל, בו בני עמם נמצאים בעימות מול העמים שאירחו אותם שנים כה רבות. לא ניתן היה להתחמק מעימות זה והיה צורך לנקוט עמדה, והם בחרו כמובן להזדהות עם בני עמם. דבר זה הפך את המשך חייהם בארצות ערב לבלתי אפשריים, והדבר הוביל להגירה של כמעט כולם מארצות אלו, כאשר רובם היגרו לישראל. הגירה זו, שאירעה בעיקר בשנות החמישים והששים של המאה העשרים, ניתקה אותם מעולמם עד אז והובילה אותם לארץ וחברה זרים להם במידה רבה.

החברה החדשה אליה הגיעו לא הכירה להם תודה על הזדהותם עם בני עמם, אלא הביטה עליהם מלמעלה למטה והם מצאו עצמם בעמדה שולית. גרוע מכך, בחברה החדשה נחשב הערבי, שהיה השכן וסביבת הייחוס שלהם עד לא מכבר, לאויב. זה יצר קרע קשה ביותר בקרב המהגרים הללו. האויב החדש היה מישהו שהיה במובנים רבים חלק מהם עד לא מזמן, בשפה, בתרבות, באורחות החיים. הם קלטו בחושיהם החדים כי אי אפשר להיקלט בחברה הישראלית מבלי להתכחש לגמרי לקשר העמוק הזה ולכן הקליטה הזו הולידה התנכרות עד שנאה לערבי שבתוכם, שהיה חלק מהם בעבר. לכך גם נוסף הכעס הטבעי על הערבים ששברו מסורת רבת שנים של הכנסת אורחים ודחקו עתה את היהודים מארצותיהם. לכן הלאומנות הייתה עבור רובם כמעט הדרך היחידה להשתלב בחברה הישראלית, על ידי הדגשת השייכות אליה דרך השנאה לאויב, שהיה קודם כה קרוב אליהם.

החלום ושברו

טענתי לעיל כי כאשר בני המעמדות הנמוכים דבקים בשייכות למדינת הלאום עד כדי אימוץ עמדות לאומניות, הם פועלים במובן מסוים למען האינטרסים של עצמם, כי מדינת הלאום מסייעת להם, הן בשמירה על הכנסה יחסית גבוהה בעולם של פערים גדלים והולכים והן בפתיחת מסלולים למוביליות כלפי מעלה. לכן יחס הבוז של האליטות, נוסח “שטופי מוח” או “מוסתים” מעיד על חוסר הבנה של האליטות ביחס למזרחים, או אף התנשאות עליהם. אך האם נובע מהבנת השורשים הכלכליים-חברתיים של הלאומנות המזרחית הצדקה שלה, או קבלה שלה? זו שאלה קשה שאין לה תשובה פשוטה וחד משמעית, ולכן אנסה לשרטט רק התחלה של דיון בה.

מדינת הלאום המודרנית בעולם המפותח סיפקה באופן מרשים את תקוותיהם של בני המעמדות הנמוכים עד שלב מסוים. הדרך הייתה אמנם קשה וכרוכה בשתי מלחמות עולם בהן נהרגו עשרות מיליוני אנשים. אך במאה וחמישים השנים האחרונות ובמיוחד בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, הגיעו בני המעמדות הנמוכים בארצות המובילות להכנסה גבוהה יותר ויותר, להגנה כלכלית בעת מצוקה בעזרת מנגנוני מדינת הרווחה, ולמוביליות חברתית גבוהה יחסית בעזרת מערכת חינוך ציבורי רחבה.

אך הצלחה זו טמנה בחובה גם את שורשי ההתפתחויות הבאות, המאיימות במידה רבה על הצלחה זו. עליית השכר בארצות המפותחות, שכללה גם את שכרם של אלו המצויים נמוך יותר בסולם, גרמה לכך שבמדינות העשירות החלו לעודד, באופן גלוי או סמוי, הגירת עבודה. המהגרים, הבאים מהארצות העניות ביותר, מבצעים עבודות שביצעו קודם בני הארץ העשירה, עושים זאת בשכר נמוך הרבה יותר, ולכן יש לאליטות אינטרס כלכלי חזק להמשיך ולהעצים תהליך זה. הגירה זו שוחקת את השכר בתחתית הסולם, ופוגעת באופן משמעותי בבני הארץ מן המעמדות הנמוכים. ההתפתחות השנייה היא שכאשר הוצאות מדינת הרווחה גדלו יחסית והגיעו לרמה של קרוב לחמישים אחוז מן התוצר במדינות המפותחות, נוצר תהליך נגד של צמצום מדינת הרווחה. המניע העיקרי של תהליך זה הוא, כפי שכותב הכלכלן ג‘פרי סאקס בספרו “מחיר הציביליזציה“, שהאליטות העשירות במדינות המפותחות מאסו בצורך לשלם מסים גבוהים כדי לממן את השירותים החברתיים של מדינת הרווחה, והם פועלים באופן עקבי לצמצומה ולהורדת מסים. פעולה זו נעשתה אפשרית בעיקר בעשרים השנים האחרונות על ידי כמה התפתחויות גלובליות כמו נפילת הגוש הסובייטי, ועוד.

שתי ההתפתחויות הללו, הגירת העבודה מחד, ושחיקת מדינת הרווחה מאידך חזרו והרעו את מצבם של בני המעמדות הנמוכים והביאו אותם למצוקה קשה. השכר יורד, השירותים החברתיים, חינוך בריאות ודיור נשחקים, מה שמעלה את יוקר המחייה, והמסלולים למוביליות חברתית נחסמים והולכים. במובן מסוים ניתן לומר כי ההימור ההיסטורי על מדינת הלאום העשירה, שכה הצליח בעבר, הופך להיות הרבה פחות מוצלח. מול מצב זה יש שתי דרכי התמודדות. האחת היא להילחם בציפורניים על מקומך במסלול שנעשה צר יותר ויותר, כלומר להפוך לאומני ושונא זרים יותר ויותר. הדרך השנייה היא להיאבק על הרחבת המסלולים ועל שיקום מדינת הרווחה וזה יכול להיעשות רק על ידי מאבק למען שוויון. מאחר ושוויון אינו ניתן לחלוקה, דרך זו אינה יכולה להיות לאומנית. ניתן לתאר את שתי הדרכים בעזרת הדוגמה היוונית, בה החברה הגיעה למצב אקוטי, על ידי המפלגות ה”שחר הזהוב” הפשיסטית ו”סיריזה” השמאלית. הדילמה הזו קיימת גם בישראל, אף כי טרם לבשה צורה פוליטית ברורה.

מצד אחד, בני השכבות הנמוכות נאבקים על שימור הפריבילגיות שלהם יחסית למי שנתפס בעיניהם כזרים (מהגרי עבודה, פליטים ופלסטינים) במסלולי המוביליות הנחסמים והולכים ובתוך קיטוב כלכלי הולך וגובר. מכאן התחזקות הלאומנות ושנאת הזרים. מצד שני, הצטרפו רבים משכונות העוני למחאה החברתית בשנת 2011, הן בהפגנות והן במאהלים. מכאן שיש התחלה של רצון להיאבק למען הרחבת המסלולים, כלומר למען שוויון. הדילמה הזו היא עוד בתחילת דרכה. היא רוחשת מתחת לפני השטח, כי אין לה עדיין ביטוי פוליטי ממשי, והיא יוצרת מציאות רוויה בסתירות, המעידות על עוצמת המשבר, גודל המצוקה, ועומק הדילמה. מי שרוצה לעודד את דרך השוויון לא יכול לעשות זאת בהתנשאות ובוז ללאומנים. הדרך היחידה היא לקדם ברצינות את נושא השוויון, את שיקום מדינת הרווחה, ואת הדאגה לאלו שבתחתית הסולם, גם אם הם לאומנים.