לאן הולכים מכאן? יאוש אינו אופציה

הימין צודק. יש פער משמעותי בין תמונת המציאות שהתקשורת מציירת לבין המציאות עצמה. במדינות אחרות טענה זו נשמעת בדרך כלל מפי השמאל, שהרי תאגידי התקשורת הם לרוב בבעלות גורמים שמתנגדים למדיניות שוויונית וסולידארית. אבל האירוניה שמאפיינת את המציאות בישראל בהרבה מישורים ניכרת גם כאן. הפער בין התמונה התקשורתית לבין המציאות אינו נוגע רק למדגמי הטלוויזיה, לסקרים שלפני, או לתמונה של “מהפך” מתקרב, שציירו “ידיעות אחרונות”, “גלובס” ו“הארץ”. הפער בין התמונה התקשורתית לבין המציאות נוגעת גם לכותרות שלאחר הבחירות שמצהירות על “ניצחון סוחף” של נתניהו.

אין ספק שלעומת המציאות המדומיינת שהוצגה לקראת הבחירות, נתניהו ניצח. אין ספק גם שהוא הצליח להגדיל את כוחו של הליכוד על חשבון מפלגות הימין האחרות, בעיקר בשל החלטה אסטרטגית של הימין המתנחלי ותומכיו לשמור על השלטון גם במחיר היחלשות “מפלגת הבית” שלהם. אולם גם אם חלוקת הקולות בתוך המחנה הימני מאפשרת הקמת ממשלת ימין “טהורה”, הממצאים מראים שהימין לא הגדיל את כוחו. בכנסת ה-19 היו לו 44 מנדטים, ובכנסת ה-20 יש לו מספר מנדטים זהה. יתירה מכך, הימין לא הצליח להחזיר לעצמו את ששת המנדטים שאיבד בין הכנסת ה-18 ל-19, על אף העלייה המשמעותית בשיעורי ההצבעה במחוזות בהם הליכוד הוא הכוח המוביל. לכן, עם כל הדאגה של מה שעשוי לקרות תחת שלטון “ימין קשה”, אין לבלבל בין ביקורת עצמית וחשיבה אמיצה, לבין יאוש וויתור על הרצון להפוך את ישראל לחברה יותר שוויונית וצודקת.

בלבול נוסף שתורם למצב הרוח המייאש הוא זה שבין מודעות לחשיבות של הזהויות והשייכות הקבוצתית/קהילתית בפוליטיקה, לבין הטענה על אודות “הצבעה שבטית”. המודעות הראשונה היא הכרחית אם עלינו להיות אפקטיוויים, אם אנו שואפים להשתחרר מראיית עולם אינדיווידואליסטית, ומהתפיסה המוטעית שבני ובנות אדם הם יצורים רציונליים אנוכיים. אבל הטענה השנייה היא טענה לא נכונה, היא משולה לקביעה שהמין שלנו או השייכות האתנית קובעות את גורלנו. הטענה שההצבעה היא הצבעה שבטית היא טענה מהותנית ושמרנית, שמעקרת את הפוליטיקה ובעצם אומרת שמה שהיה הוא שיהיה. אבל מעבר לכל, הטענה הזו איננה נכונה.

חלק ממה שהיום מכנים “שבטים”, הם תוצר של הפוליטיקה, כמו במקרה של ש”ס, שבעצם פעילותה חיברה בין מזרחים מסורתיים למזרחים חרדים – חיבור שלא היה קיים לפניה. הירידה בהצבעה לליכוד בבחירות 2006 מ-38 מנדטים ל-12 גם היא מדגימה את הכשל שבבלבול בין מרכזיות הזהות וקהילת השייכות לבין הצבעה “שבטית”. באופן כללי, בשני העשורים האחרונים שיעור התאיידות הקול בישראל (שיעור הבוחרים שמשנים את דפוס ההצבעה שלהם ממערכת בחירות אחת לשנייה) מאוד גבוה במונחים בינלאומיים. נתון זה מתנגש עם הטענה שההצבעה בישראל היא שבטית, שהרי אם זה היה נכון דפוסי ההצבעה היו די קבועים.

כשל שלישי הוא הבלבול בין המודעות להשפעתם של תפיסות ודפוסי חשיבה הגמוניים, לבין אימוץ גירסה כלשהי של תפיסת ה”תודעה הכוזבת”, כאילו השכבות המוחלשות הן בעלות תודעה כוזבת ואינן מבחינות באינטרסים האמיתיים שלהן. ראשית, אם כבר לאמץ את הטיעון המרקסיסטי, כולנו – ולא רק מצביעי הליכוד – בעלי תודעה כוזבת. שנית, יש בצורות השונות של טענה זו ראייה אנטי-דמוקרטית במהותה, שהרי יש הבדל בין לטעון ש”אני מתנגד לתפישת העולם של הימין”, לבין לטעון ש”הם מצביעים ימין בגלל שאינם מבינים מה טוב להם”. האמירה הבוטה ביותר ששמעתי מסוג זה לאחרונה היא אמירתו המזעזעת של מזכ”ל העבודה חיליק בר – כפי שצוטטה בחדשות ערוץ 10 למחרת הבחירות – “הם מצביעים למי שדופק אותם” (וגם בבחירות הקודמות מפי חבר בועדת טרכטנברג).

ולאן ההכרה בשלושת הכשלים הללו מובילה? להתמודדות עם הקשיים הפוליטיים האמיתיים, להתמודדות עם שאלות קשות עליהן אנשי שמאל צריכים לתת תשובה. איך בונים קואליציה בין קבוצות שונות במצב של עוינות וגזענות? איך מתחברים לפחד של אזרחיה היהודים מהמצב הבטחוני? איך מכבדים את התחושות והדאגות, כאותנטיות ולא כ”שטיפת מוח”, ומבינים שזה לא שנתניהו יוצר את הפחד, אלא שהוא יודע להתחבר אליו ולנצלו למטרותיו הפוליטיות? איך, מאידך, עושים זאת תוך מאבק עיקש בגזענות, שהיא במידה לא מבוטלת תולדה של הפחד? ואיך עושים זאת מבלי להפסיק להיאבק נגד הדיכוי והקיפוח של הפלסטינים בשטחים הכבושים, תוך מאבק לפתרון שוויוני וצודק לשני העמים?

התשובות רחוקות מלהיות פשוטות. ככיוון ראשוני, אני מציע, להשתחרר מהתפיסה שדמוקרטיה היא אך ורק דמוקרטיה ליברלית, ומההקבלה בין שמאלן לליברלי. ראייה זו לא רק חוטאת להיסטוריה של הדמוקרטיה, של הליברליזם ושל השמאל, אלא שיש לה השלכות פוליטיות בעייתיות. המסורת הדמוקרטית שמה דגש על שלטון עצמי, על ריבונות העם, על שוויון פוליטי ועל סולידאריות. המסורת הליברלית, לעומת זאת, שמה דגש על חירויות הפרט, על אינדיווידואליזם ועל רציונאליות. השמאל ההיסטורי הדגיש את התימות הדמוקרטיות והוסיף עליהן את הדרישה לחלוקה שוויונית של העושר, ולא את המוטיבים הליברליים. הליברלים מפחדים מההמון, ומזועזעים מהמעמדות העממיים. הסיוט האולטימטיבי שלהם הוא “דיקטטורת הרוב”. מנגד, המחנה הדמוקרטי והשמאל נולדו עם כניסתם של ההמונים למרחב הציבורי.

להשוואה המוחלטת והכמעט אוטומטית בישראל בין דמוקרטיה ושמאל לבין ליברליזם יש השלכות פוליטיות בעייתיות, בעיקר בהקשר הישראלי, בו ללאומיות שמור מקום כה מרכזי, וקיימות קבוצות רבות בעלות ערכים בסיסיים דתיים וקהילתנים. לכן, יש צורך בבניית זהות שמאלית לא-ליברלית, זהות של שמאל עממי, מכיל, שמסוגל להציע חזון של שוויון שמדבר לקבוצות החברתיות השונות, בנוי על סולידאריות בין קהילות.