האם נגזר על האמנים הערבים להיות ליצני חצר?
את מילותיי אני כותב בחשש כבד, כאמן, שישפטו אותי על פי מוצאי, דתי, צבע עורי ודעותי הפוליטיות. אני רוצה להתבטא, אני רוצה לכתוב, להופיע, לשיר, לרקוד ולהיות חופשי לעשות זאת על פי מוחי ורגשותי. אוהב אני את עבודתי, אוהב אני את עולמי, מתנגד אני לכל עוול ולכל דיכוי.
עד מתי נמשיך להיות רדופים בארצנו? עד מתי נמשיך להיות כבולים והאם תגיע העת בה אנו נחיה האישי הוא הפוליטי, והאמנותי הוא…?
אצייר בפניכם ובפניכן תרחיש פוליטי, שיכול להיגזר מעולם התיאטרון: מושל בארץ רחוקה המחזיק ביד רמה בשלטונו ממליך תחתיו שרה חדשה, והשרה הזו בוחרת להראות כי היא הגיעה לשכונה, והיא מבקשת להסיר את כל הליצנים מהרחובות, הידועים בזהותם השנויה במחלוקת (מכיוון שרובם מגיעים מקהילת הליצנים שחיה ביער שהממלכה נבנתה עליו וישבה בו את אנשיה). הליצנים, בנוסף לזהותם השונה, נוהגים להתבטא בפומבי בענייני הממלכה השונים במהלך הופעותיהם. “אמנות היא צורה נוספת להתייחס לחיים הסובבים אותנו”, אמר אחד הליצנים הבכירים.
הסיפור הזה עוד לא נגמר, עוד מחכים תרחישים רבים שישלימו אותו. באשר למתרחש מאז נבחרה הממשלה החדשה-ישנה הזו, אנחנו עדים לסדרה של אירועים שהולכים ומקצינים בקצב מהיר. מזמנים שחקנים ערבים להופיע בשטחים כבושים וסוגרים תיאטרות ערביים במקום לפתוח כאלה, שכיום חסרים. ״במדינות ערביות הם הורסים אמנות ואנחנו נותנים להם במה״, יטען המשטר תחתיו אנו חיים. ואני שואל – האם חופש ביטוי הוא לכולם במדינת ישראל או שהוא רק לחלק השולט? האם ניתן לכבוש ולרשת את האדמה ואת חופש התנועה והביטוי? האם יתכן מצב בו “ערבי ישראלי” יופיע בפני קהל שהוא לא רוצה להופיע מולו ועל אדמה מלאה פשעים ודם? השאלה הלגיטימית שעולה כאן היא פשוטה – האם אנחנו אמנים או רק שחקנים בידיה של המערכת? אנו עדים למהלך במסגרתו מתבקש שחקן ערבי להופיע באדמה כבושה, שעל שטחה מתבצעים פשעים המזלזלים בחיי אדם ובזכויותיו הבסיסיות של אותו שחקן להיות אדם, ובנוסף – רצח והוזלת חשיבותם של החיים האלו.
הופעתם של אמנים ערבים בשטחים כבושים היא כלי מעולה בידי ההסברה הישראלית. הנה, יאמרו לנו מומחי ההסברה הציונית, ערבי ישראלי מופיע בגדה “בישובים יהודיים”, הכל לגיטימי. מהלך כזה דווקא בעיצומה של מתקפת החרם על ישראל היה מראה לעולם על איזה כיבוש מדובר כאן. בין אם אתה אמן הקורא לעצמו פלסטיני או בין אם את אמנית הקוראת לעצמך ערביה ישראלית, בעיני הכובש אנחנו אותו היצור שכרגע הוא רוצה לדכא, ממשלת הימין מכוונת לכיוון אחד והוא לכבוש, ורק לכבוש.
כשם שאנו כבולים בתנועתנו כפלסטינים תחת משטר זה, כך אנו גם כבולים בתור אמנים הרוצים להביע את עמדתם, והופכים לליצנים, על פי ציפיית המדינה – ללא דעה, עמדה או מצפון. אנחנו כבולים באופן הביטוי שלנו כמו שאנו כבולים בחופש התנועה שלנו במדינה הזאת, בין אם על הבמה ובין אם במרחב.
אני תמיד צופה באמנים היהודים מבצעים דמויות של ערבים על במת המסך. אם התכנית היא הומוריסטית הדמות תמיד תהיה מגוחכת. אם זו דרמה, היא תהיה מאיימת. כך רוצה לראות אותנו המשטר: מגוחכים או מחבלים. כולנו ערבים רעים ומגוחכים בעיני המשטר הדכאני שאנו חיים בו. הוא לא רוצה לראות דמויות אחרות, במיוחד לא דמויות שהן ערביות אמיתיות.
כל מי שאינו עובד על דרך המלך אין לו מקום כאן. ודרך המלך של מדינת ישראל לשנת 2015 היא כיבוש.
חסן מסרי הוא שחקן ואקטיביסט


