מנטליות האדון הנינוח באקדמיה בצלאל

“האקדמיה רואה בחופש הפרט של הסטודנטים ערך עליון, אך לא יכולה – ואף אסור לה – למנוע בשום דרך כניסה של כוחות הביטחון לשטח האקדמיה”. זו היתה התגובה הרשמית של בצלאל, האקדמיה לאמנות ועיצוב, למעצרה של רוואן אבו-גוש, סטודנטית במחלקה לעיצוב אופנה, בלב האקדמיה. בתגובה הכביכול-דיפלומטית (“כביכול”, מאחר והיא לא ריצתה אף ערבי), המתאימה בטבעה יותר לסופו של סיקור מאיים החושף פרשת שחיתות בערוץ 10, טמונה לה מנטליות מוזרה שכזו, שלא מצליחה לראות מעבר לעצמה.

רוואן אבו-גוש היא אשתו של העיתונאי סאמר אבו-עישה, אחד משני פעילים פוליטיים ירושלמים עליהם הוטל צו הרחקה מירושלים, לו הם מסרבים להיענות. התגובות הראשוניות למעצר בשיח הישראלי בבצלאל היו שאלות טכניות: “מדוע הוטל עליו צו הרחקה?”, “איך היא קשורה?”, “היה להם צו-מעצר?”, “הם הציגו אותו?”. אף היו מי שעדיין עסקו בשאלת המפתח הערכית, האם זה היה מעצר או עיכוב. בשיח הערבי זה לא עניין את מי שאינם עורכי דין, מאחר ורדיפות פוליטיות הן חלק מהמציאות היומיומית של ערבים בארץ כלל, ובירושלים בפרט.

בבצלאל לא איחרה להגיע תגובת הסטודנטים הערבים הנזעמת, בצורת הפגנה ב-13 בינואר שכללה קריאות בערבית להפסיק את מישטור האקדמיה ואת הרדיפות הפוליטיות בכלל, בתוך הקפיטריה בבצלאל. יש לעצור כאן ולציין כי מבעד לחלונותיה של אותה קפיטריה ממש, בלב האקדמיה הדוגלת בערכים ליבראליים ודמוקרטיים, נשקף נופו המחריד להפליא של עיסאוויה, יישוב ערבי הידוע בדיכוי ובכיבוש הברוטאליים השוררים בו. מיותר לציין כי רובם המכריע של עובדי הניקיון והקפיטריה בבצלאל הם מעיסאוויה, ובשנים האחרונות גם כמה וכמה מהסטודנטים. ובכל זאת, הסטודנט הממוצע לוגם לו מדי בוקר מהקפה המשובח אותו הכין לו אותו עובד ערבי, מבלי להרהר לרגע לגבי הנוף מבעד לחלון.

המנטליות המוזרה הזו, מנטליות השולט הנינוח, הובילה לעיוורון. הסטודנט הערבי, גם אם הגיע הרגע לשיעור בחצי שעה איחור כיוון שעבר חיפוש משפיל בדרכו מעיסאוויה לאקדמיה, הוא לא אותו ערבי המתנגד לכיבוש, הוא לא אותו ערבי הנמצא תחת מצור בעזה והוא לא אותו ערבי שהפכו לו את הבית בארבע לפנות בוקר בחברון. לא. הוא ערבי אחר. הוא גם לא רוואן אבו-גוש, אגב, כי צריך לבדוק מה הוביל למעצר שלה. אולי זה מסביר מדוע ההפגנה זיעזעה את האקדמיה; בין ויכוחים על האם בכלל מותר לערבים להפגין, לבין הסברים פטרוניים כאלה ואחרים על איך עליהם לנהל את מאבקם (שאותו גם צריך להגדיר להם), ענן ה”דו-קיום” החל מתפוגג לו.

פעילים באקדמיה נפגשו עם כל גוף בבצלאל וביקשו שהאקדמיה תנקוט בעמדה לגבי המעצר והרדיפות הפוליטיות, ולבסוף אף יצאו במכתב פומבי. האקדמיה שוב יצאה בהצהרה, הפעם מעט יותר כביכול עמדתית (“כביכול”, שוב, מאחר והיא לא ריצתה אף ערבי), כשה”גינוי” נטמן בין קלישאות סטנדרטיות.