כשקולוניאליזם קלאסי פוגש אופניים חשמליים ברחובות יפו
פעיל בל״ד וסטודנט לתואר שני במדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים
בשיח היומיומי המבקש לנתח את כניסתם של יהודים ממעמד הביניים ומעלה לשכונות הערביות ביפו, אנו נוטים להתבונן בתהליך הג׳נטרפיקציה מנקודת מבט כלכלית ופוליטית. אך דיון שהייתי עד אליו לאחרונה באחת הקבוצות בפייסבוק, גרם לי לחשוב גם על עומק האכזריות הקיימת במי שעברו ליפו לא מזמן ותורמים לתהליך הזה – אנשים שחלקם מדגימים לנו את אופיה האלים של החברה הישראלית.
אדם העלה פוסט לאותה קבוצה, בו הוא מתאר איך כמעט דרס ילד על אופניים חשמליים באחד הרחובות ביפו בגלל שהתפרץ לכביש. לאחר שהעיר לו, הילד קילל. במהרה התפתח בתגובות לפוסט דיון ובו הציעו המגיבים הציעו טיפול אלים ומהיר באותם ילדים. חלק הציעו לדרוס, חלק השמיצו את הוריהם וחלק אף הציעו להכניס יותר כוחות ביטחון לעיר. אף אחד לא הציע לדבר עם הוריהם של הילדים – שהרי ילדים מטבעם בוחנים גבולות ובקהילות בריאות נוטים לפנות להורים בכדי לפתור התנהגות לא מקובלת של צעירים.
אך מה שיותר מדאיג אותי, הוא שלאחר בחינת דפי הפייסבוק של המשתתפים בדיון זיהיתי שמדובר בבעלי אוריינטציה של שמאל ציוני. הם מעבירים ביקורת על ביבי, מגנים את השיח הפוליטי המזעזע של הימין, והכי חשוב – הם טבעונים. אך הם לא שמים לב לכך שהעובדה כי אינם מקללים בתגובותיהם לא הופכת את דבריהם לפחות אלימים. לדוגמה, אחד המגיבים שאל אם אלו ילדים יהודים; כאשר התברר לו שהם ערבים, טען שבמקרה כזה מובן מאליו שזה יקרה. בתפיסת עולמו ילדים יהודים הם מתורבתים, נחמדים ומשכילים מדי מכדי להסתובב ברחובות, כאשר הילדים הערבים הם פרחחים, אלימים וצריך לטפל בהם ביד קשה.
סטודנטית לממשל וחברה שאני במקרה מכיר, שלמדה סוציולוגיה ומכירה את התיאוריות החברתיות על אוכלוסיות מוחלשות, החליטה באותה זירה להטיף לנו מוסר ולטעון שהילדים באזור הזה מבטאים נקודת שפל חינוכית, מאיימים וחמומים, ואף סיכמה: ״דוחה״.

וכמובן, כחלק בלתי נפרד מהשיח הציוני – כל דבר ניתן לפתור בכוח ואלימות. אותם מגיבים יטיפו מוסר למתנחלים בגדה ועל מעצרי ילדים של הצבא, ובאותה נשימה אשכרה יצפו ממשטרת ישראל לפצוח בגל מעצרי קטינים בשכונות הערביות ביפו. אלו בדיוק התפיסה וההתנהלות הקולוניאלית הקלאסית: אנשים לבנים עשירים מגיעים לאזור של קבוצת ילידים, שהתקיימו וניהלו חיי קהילה הרבה לפני הגעתם, ובמקום לנסות להשתלב, להבין את המנהגים ולדבר עם אנשים – תחושת העליונות שלהם, שמגובה בכוח הזרוע, מקנה להם את הפריבילגיה לדרוס ולהחריב את הקבוצה הילידית בטענה שבאו לעשות סדר באזור.
שורש הבעיה אינו קושי בתקשורת בין השכנים החדשים בשכונות הערביות ביפו, אלא באופן הם תופסים את עצמם כאדונים, ששילמו הרבה כסף על דירותיהם, ושמתפקידם לחנך את ערביי יפו. זו מציאות קיימת ביחסי ערבים-יהודים, שבה התנהלות היהודים במרחב הינה מטבעה התנהלות כובשת ואלימה, שעושה שימוש ברשויות כדי לעצב את המרחב לפי תפיסת עולמם תוך כדי החרבת כל דבר שאינו הם. איני מעוניין שישתמע מדברי שאין הבדל בין השמאל לימין הישראלי, ברור שיש: הימין מעוניין בחברה הומוגנית אחידה המבוססת על טהרת הדם היהודי, כאשר השמאל הציוני מעוניין שיהיו ערבים בחברה שיספקו שירותים בסיסיים (החשובים בהם – פול וחומוס).
הגיע הזמן שאותם שכנים חדשים יבינו לאן הם עברו. השכונות הערביות הן עדיין שכונות עניות שסובלות מהזנחה מצד הרשויות, אין תקצוב הולם לבתי ספר הערבים. החברה הערבית היא עדיין חברה ענייה שעסוקה בהישרדות, וכן – יש פשיעה ביפו, במיוחד לאור מערכת השיטור הגזענית שנוהגת באלימות חסרת רסן ובאפס מקצועיות. אך הדבר החשוב מכל הוא להבין שישנה ביפו קהילה ערבית שלא תסכים ליחס גזעני ומשפיל. זו אותה קהילה שלא פעם ולא פעמיים יצאה לרחובות, הפגינה ואף התעמתה עם השוטרים ברגע שהרגישה פגיעה בכבודה.
אם התושבים החדשים של יפו חושבים שלאותם ילדים על אופניים ברחובות אין רשת תמיכה חברתית – הם טועים, ובגדול. במקרה ויחליטו להתחיל לדרוס ולעצור את אותם ילדים חשוב שידעו: הילדים הללו הם הילדים שלנו. הם חלק מהחברה הערבית הפלסטינית ביפו. לא נשתוק אם הם ייפגעו. מצד שני, אנו מודעים היטב לכך שילדים מטבעם יכולים לנהוג באופן בעייתי, ואף מודעים לבעיות החברתיות בקרבנו התובעות פתרון. אני עומד להציע כאן דבר מוזר ולא קונבנציונלי בחברה הישראלית: מה אם ניתן לפתור בעיות ללא אלימות? זה יקרה ברגע שאותם תושבים יחליטו להסתכל על הצד השני כעל שווה אליהם, לוותר על הפריווליגיה הגזענית שעליה המדינה הזו מושתתת ופשוט מאוד – לדבר.


