• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

צבע הכסף

הטבעת דיוקנאות של דמויות אשכנזיות בלבד על שטרי הכסף, הנקבעת ועדות שחבריהן ממוצא אשכנזי בלבד, היא רק חוליה בשרשור האינסופי של הדרת המזרחי

בעוד כשנה וחצי יוכנסו למחזור המטבעות הישראלי שטרות חדשים. השטרות החדשים יהיו ”על טהרת השירה העברית”, כך פסקה ועדת טירקל, זו המכונה במקומותינו ”הוועדה לתכנון שטרי כסף, מעות ומטבעות זכרון”. כלומר, גם בסבב הנוכחי של הנפקת השטרות ניאלץ לארח בארנקינו שטרות עם פרצופים שלא אומרים לנו דבר פרט לכך שהמשטר הקיים בישראל אינו מסוגל להתנזר, אפילו למראית עין, ממנהגיו העדתיים.

על השטרות החדשים יופיעו דיוקנאותיהם של שאול טשרניחובסקי, רחל המשוררת, נתן אלתרמן ולאה גולדברג – כולם אשכנזים. ואין זה מפליא, לצערנו, כי לבד ממר טירקל, בוועדה זו רוחשים ובוחשים גם דב גניחובסקי, גדעון לרמן, דוד קרויאנקר, פרופ’ דוד רוזטל, פרופ’ רוני רייך, חיים גיטלר, ד”ר עדינה מאייר, אילנה גור, גילה שקין ושרי רז-בירון… וכן, גם מחמוד מוסא דיאב. אחד עשר אשכנזים וערבי אחד.

כרגיל, מקומו של המזרחי/ת נפקד, הן מעיטור השטר בדיוקנו והן מהוועדה הקובעת אילו דיוקנאות יופיעו על השטר – והא בהא תליא.

שוו בנפשכם מציאות שונה: בראש הוועדה עומד אדם ממוצא מזרחי ומכהנים שלושה מזרחים נוספים – אינני מנסה אפילו להעלות על דל מחשבתי הרכב מזרחי אבסולוטי – והיא מחליטה להנפיק על שניים מארבעת השטרות דיוקנאות של דמויות מזרחיות (נגיד, המשורר שלום שבזי ומחיה הלשון העברית, נסים בכר). גם מבלי להיות מצוידים בדמיון מפותח במיוחד, אנחנו יכולים לתאר לעצמנו את התרחיש המוכר לנו עד לזרא, שבו עדת מקצועני וטהרני ”התרבות העברית” היתה נעמדת על רגליה האחוריות ולא חדלה מליילל על העדתיות הממאירה של חבריה המזרחים של הוועדה. בעוד אנו דנים, במלוא הקיטור, באי-השוויון הכלכלי שנובע מחלוקת משאבים לאומית המפלה את המזרחים מראשית ימיה של ההתיישבות הציונית בחלקת ארץ זו ועד ימינו אנו, מתחוללת בארץ, במלוא עוזה, מדיניות עקבית של קריאת רחובות, ככרות, מוסדות ציבור ועוד על שמן של דמויות אשכנזיות, חלקן אנונימיות וחסרות נפח ומשקל ציבורי של ממש, שהונצחו רק בשל קרבתן לצלחת.

איור: cc-nc-sa the7eye.org.il

הדיוקנאות שמופיעים על שטרי הכסף בישראל הם רק מקטע אחד במסכת שלמה, המדירה (ואולי מוטב לדייק ולומר: המנדה), את נוכחותו של המזרחי במרחב הציבורי של ישראל.אולם, הדבר החמור והמסוכן ביותר במפעל ההנצחה העדתי הזה, הוא הנצחתן של דמויות שהביוגרפיה האישית שלהן מכילה דברי בלע על המזרחים ככאלה. למשל, גולדה מאיר ומי שמוגדר על ידי קובעי הטעם במדינה כ”משורר הלאומי”, חיים נחמן ביאליק. בשנות ה-70 של המאה שעברה הונפקו שטרות עם דיוקנאותיהם של שניים אלה. המשורר הביע דעתו, שהוא שונא ערבים, כי הם דומים לפרענקים, ואילו הפוליטיקאית קבעה, כי מי שאינו דובר יידיש, אינו יהודי שלם. אפשר היה לקיים דיון שלם על מקורותיה היהודיים של השפה היידית, אך בינתיים, ככל שהתעמקתי בנושא זה, לא מצאתי זיקה כלשהי בינה לבין היהדות. ככל הזכור לי, התנ”ך נכתב בעברית, ושורשיו לא התפתחו בפולין, ואילו כתבי הרמב”ם (עוד פרענק) שנכתבו בערבית-יהודית היו – צחוק הגורל –  לנכס רוחני מהמעלה הראשונה לגזעניה המזרח אירופאים של התנחלות עמנואל.

הנצחתן של הדמויות האשכנזיות על שטרות, ובכלל, תוך איון טוטאלי של דמויות מזרחיות והמחיקה הטוטאלית של מפעלותיהם אינה תוצאה של יד המקרה. זו אידיאולוגיה עקבית וקשיחה. היא לא בלתי נעדרת מטענים אמוצינליים קשים כלפי המזרחים לכל אורכו ורוחבו של המפעל הציוני, והם מונכחים הן בכתובים והן על פה. הדה-לגיטימציה של המזרחי בחברה בישראל – ולא יעזור לעדת המקוננים המקצועית, המשליכה לעברנו את בכיינותה הפתטית, ולעולם אינה מישירה את מבטה אל מול הראי, שאותו היא מנתצת השכם והערב – היא שנושאת את זרעי האנטגוניזם והפלגנות בחברה שלנו.

עם זאת, בטרם נלין על מסע הגזענות האנטי-מזרחית המתמשך בישראל, המכיל את כל הקבוצות האשכנזיות בחברה – מרכז, ימין, שמאל, דתיים לאומיים, חרדים והמגדר הנשי – באה העת שנתבע מעצמנו יתר פעילות ועשייה בביעורה של גזענות ממארת זו. אני נוגע בנקודה זו לנוכח הרושם שנוצר בשנים האחרונות, כאילו קיימת השלמה מזרחית עם מציאות זו. יש בינינו, לא מעטים, להוותי, הסוברים שדי בהרמת כנסים, כתיבה בעיתון או במתן ריאיון לטלוויזיה – ולא היא. הגזענות השקטה חוגגת יום יום את ניצחונותיה, ואנו מחרישים. כ-40 אחוז מאוכלוסי ישראל הם ממוצא מזרחי, אזכיר שוב למי ששכחו, והם מיוצגים ומסומלים כמעט ורק ב”מפעלי” העוני, הקיפוח, הנחשלות ובתי הסוהר.

גם אם זה לא בדיוק כך, הרי שהסטריאוטיפיזציה של המזרחי בישראל בהכרח מנתבת אותו לתוך עולם דימויים זה, ואין זה משנה אם מדובר באסיר, שרברב, פקיד זוטר או פרופסור מלא באוניברסיטה. רבים מאתנו, המזרחים הביקורתיים, כבר לא כל כך מעיזים להעלות את נושא הגזענות האשכנזית, ללא כחל וסרק, לסדר היום הלאומי, שמא יידבק בנו רבב ה”עדתיות”. כמיהתנו להשתחל לתוך המשבצת האוניברסלית שואבת אותנו לשורותיו של השמאל האשכנזי במאבקו נגד הכיבוש והנישול, אם זה בשייח’ ג’ראח ואם זה המשט לעזה, או כל דבר אחר, וזה בסדר גמור. אלא, שמעולם לא ראיתי את אותו שמאל, כגוף מאורגן, מזדעק ויוצא לפעולה נגד הגזענות האנטי-מזרחית, כמו זו של טומי לפיד בימי חייו, אורי אור או נתן זך ורבים אחרים – וזאת מבלי להיכנס אפילו למכניזמים המרושעים של הגזענות הממוסדת והשקטה, שמקפידה להנציח, לסמבל ולתגמל את האשכנזי, אגב הכחדתו המוחלטת של המזרחי מקידמת הבמה הלאומית, ומחלחלת אל תת ההכרה הקולקטיבי ומעצבת את מציאות חיינו האנומלית.

העדתיות, על השד העומד בראשה, היא ”פטנט”  הרשום על שמו של הממסד האשכנזי וקבוצות מוטביו, והם שעושים בו שימוש מכוער וציני כל אימת שהשטיח נשמט מתחת לרגליהם. חד וחלק.

הטבעת דיוקנאות של דמויות אשכנזיות בלבד על שטרי הכסף, המוצעות ומיושמות על ידי ועדות המורכבות מחברים וחברות ממוצא אשכנזי בלבד, היא רק חוליה  בשרשור האינסופי של הדרת המזרחי אל מול האדרת כל מה שמריח אשכנזי בחברה המעוותת שלנו.  ככל שנחריש, כך יעלה רף החוצפה של הגזענות ומחולליה.

אם מצפים אנו לתמיכתו של השמאל בישראל, על כל גווניו, מצפה לנו מפח נפש. בשמאל הישראלי, כמו בשאר הקבוצות הנזכרות לעיל, הנאמנות העדתית קודמת לעקרונות שהוא חרת על דגלו – ומבחן התוצאה אינו יכול לשקר. הגזענות בישראל אינה מטרידה אותו, ובוודאי שלא את הקבוצות האחרות. שקט הוא רפש, קבע זאב ז’בוטינסקי ודומה שאין ביטוי יותר קולע למצבו של המזרחי בישראל.

כנראה שיעניין אותך גם: