ואז התאהבתי בבחורה מוסלמית

האישה שלי לא יהודיה
היא לא צמה ביום כיפור
וגם ברמדאן היא מחפפת אבל נהנית מעוגיות שקדים שוות
היא לא אזרחית שוות זכויות במדינת ישראל
אבל מגיע לה כבוד ושוויון במולדת שלה לא פחות ממני
היא לא רוצה להיות ערביה ישראלית
היא מתעקשת להיות פלסטינית גאה

האישה שלי היא לא יהודיה
היא ידועה כאחת
שלא טהורה לעד
שלא משתייכת לעם הנבחר
שלא אומרת תודה או תדליק משואה
שלא עושה הנחות לגזענים
שמקללת כל מי שבא לה לא טוב בעין
שתביא לי כאפה אם אבקש ממנה כנאפה
שתצחק בפנים של מי שיגיד שהיא עושה דו קיום
שלא רוצה להיות סמל או להרים שום דגל
ועוד מלא דברים
שהם לא כשרים ונחשבים תועבה
האישה שלי היא לא לוסי אהריש
וזה סבבה בעיני
למה אני לא צחי הלוי.

הייתי מתה לכתוב את הפוסט הזה בשם גלוי, בלי קשר סודי ובלי חתונה סודית. אני כותבת אותו בעילום שם לא בגלל שאני מתביישת בזוגיות שלי או בהחלטה שקיבלתי, אלא כי אין לי ברירה. במצב הפוליטי והמשפחתי המורכב שלנו, להיחשף משמעו לקבל איומים ולאבד משפחה וחברים, ואני רוצה להתבולל איתה בלילה בלי שיתערבו לנו בחיים כמה שנוכל למשוך את זה עד שכבר לא נוכל יותר.

לא רציתי להתבולל. זו לא הייתה איזו משאלת לב שלי להפוך חיים מסובכים למסובכים עוד יותר. מבחוץ קשרים כאלה תמיד נראו לי קצת מעאפן, מין התעקשות להיות חתרניים או מיוחדים. בהחלטה מודעת, לא הייתי מתחילה קשר או אפילו יוצאת לדייט עם אישה לא יהודיה, אבל זה קרה ולמרות שפחדתי נורא ממה שיגידו ומה יהיה עם העתיד שלי קיבלתי בחירה – זו לא הייתה בחירה להתבולל, זו הייתה בחירה לא להחמיץ זוגיות יפהפייה, מלאת אהבה וצחוק ותמיכה רק בגלל שהיא ערביה מוסלמית.

היינו אמורות לשבת על בירה, סתם מפגש של שעה כדי להתעדכן. אף פעם לא חשבתי עליה ככה, עד כדי כך מחנכים אותנו שזה אסור שאפילו לא חשבתי עליה כאופציה, למרות הכימיה.

זה לא היה אמור להיות בכלל. ואז, כשכבר נהיה משהו, זה לא היה אמור להיות משהו רציני. כשהתנשקנו, אמרתי תודה לאל אבל גם שמע ישראל. התנסות, חוויה לאוסף, סיפור שאספר לבת זוג הבאה הרצינית שתהיה לי, כי זה יהיה קשה מדי. והתאהבתי בה. לא התאהבתי בה בשביל הדו-קיום, לא כדי להפוך לסמל ולא כדי להרגיש ליברלית. להפך, הייתי מעדיפה להיות בזוגיות מחוץ לארון עם אישה יהודיה. התאהבתי בה בקטע הכי אנוכי שיכול להיות כי הרגשתי שדווקא היא נכונה בשבילי, תוך ניסיון להוריד את כל הכובד של עם ישראל מהגב שלי (כי להיכנס איתה למיטה בלילה עם הכובד הזה נהיה יותר מדי).

הייתי מתה להגיד לאורן חזן בפנים שיילך להזדיין, אבל זה לא מתאפשר לי כרגע. אז אני חולקת את המחשבות שלי.

שתינו נשים חזקות שבחרו אחת בשנייה. הקשר שלי עם בורא עולם הוא יפה ומורכב, ואני לא מתכוונת לחשוב עליכם בבחירות הזוגיות שלי. והיא לא צריכה להוכיח שהיא “יהודיה של כבוד” או להיות סלבריטי שמחממת ליהודי מרצ והעבודה את הגב או כזו שאפשר לבלוע בקלות בגרון אפילו אם אתה ימני, כי היא יודעת מה ההיסטוריה של העם שלה ושל המשפחה שלה והיא לא מתכוונת להתנצל על זה.

אני יודעתת שמהרחם שלה לא ייצאו לי יהודים מגזע טהור, וזה בסדר כי אני לא בית”ר ירושלים ולא חייבת להיות טהורה לעד. אולי בשביל הצחוקים נקרא לבן העתידי שלנו “מוחמד חי”, אבל זה טרם הוחלט. בכל מקרה, הוא לא יהיה מסכן ואם הוא יצטרך טיפול פסיכולוגי הוא יילך בדיוק כמו שכולם הולכים. משבר זהות פוטנציאלי? ובכן, מדובר במדינה עם משבר זהות. אז אין לי דאגות לגבי זה.

ממה כן יש לי דאגות? שבסוף שתינו נצטרך לעזוב את המקום שאנחנו כל כך אוהבות, מולדת של שתינו, כל אחת בדרכה שלה, רק כדי לא לעזוב אחת את השנייה. שלא נוכל להיות חלק ממרחב שיגרום לנו להרגיש בבית כמו שאנחנו מרגישות בדירה הקטנה שלנו, שבכניסה אליה תלוי שלט מעץ עם כיתוב בערבית “באנו בשביל השלום”.

רציתי אותה. אישה חזקה ומוכשרת, סוחפת וחדה, מצחיקה ורגישה. יפה בקטע שאני מרגישה שאני הולכת ברחוב וקצת משוויצה, אבל לא כזו עם יופי מסנוור. משהו עמוק יותר. רציתי אותה לא עושה חשבון לעולם וגם לא לי. רציתי אותה עם ילדים ודירה עם חצר קטנה שאפשר לשים בה בריכה כזו שקונים בהום סנטר ופסלים של אננס וקקטוס מזהב שקנינו במקס סטוק. רציתי שיהיה לה אכפת מהדת, אבל שלא תהיה דתייה. בטוח רציתי אותה יהודיה.

ואז התאהבתי בבחורה פלסטינית מוסלמית שיודעת לדקלם את הקוראן וקוראת לי חביבתי לפני שאנחנו הולכות לישון. בהתחלה זה הרגיש כמו הפעם הראשונה שאכלתי בשר עם חלב עם האקסית שלי. היינו בנות 20, ביחד בברלין, והיא אמרה לי שאני חייבת לטעום את הסטייק עם הרוטב שמנת-פטריות. נו תנסי כבר, הוא כזה טעים. פחדתי מהביס כי ידעתי שאסור, כי גדלתי כשכולם אומרים לי שבשר וחלב לא הולך ביחד ואל תחשבי על זה אפילו. אני עדיין מפחדת לאכול, גם אחרי שגיליתי שטעים.

בפעם הראשונה שהנחתי את היד שלי ביד שלי הלב שלי דפק חזק וידעתי שזה לא רק בגלל התחושה החמה שהתפשטה בכל הגוף, זו האזעקה שמשמיעה “צבע אדום” בראש שלי, מזהירה אותי לפני המכה שעומדת לנחות עליי. כשעמדנו קרובות, נצמדנו אבל לא נגענו עדיין, ניסיתי לשלוט בעצמי. כשהתנשקנו, אמרתי תודה לאל אבל גם שמע ישראל. הפעם הדופק נדד קצת דרומית ואמרתי בסדר, רק תשכבי איתה, לא יותר. בשביל ההרגשה, בשביל הסיפור.

עכשיו היא בבית שלי ואני לא רוצה לתת לה ללכת.

אם מגיעה אהבה גדולה, אל תפספסו. קמתן בבוקר מחובקות עם האדם שאתן אוהבות? תגידו תודה לאל או לאללה וכל השאר זה בונוס.