זו לא "הסוגיה הפלסטינית"
בכיכר רבין יצרה לפני כשבוע קבוצת פעילות כתובת ענק: דמוקרטיה או כיבוש. המסר שהעבירו הפעילות וצוטט בפוסטים רבים היה: ”לא ניתן לסוגיה הפלסטינית שוב להידחק הצידה. לעולם לא נהיה דמוקרטיה כל עוד אין עצמאות וצדק לעם הפלסטיני וכל עוד אנחנו כופים שלטון צבאי בשטחים הכבושים. זה או דמוקרטיה או כיבוש”.
הדף הפופולרי “מחזקים” העלה סרטון קצר של המיצג בצרוף המסר הנ”ל. הווידאו קיבל את מספר הלייקים הקטן ביותר מבין הסרטונים שהועלו בדף עד כה, והיו רבים. כנראה שהעוקבים של “מחזקים”, שידועים בסלידתם מכל דבר שנודף ממנו ריח של ערבים וחורג מהקו הלאומי של דוד בן גוריון וממשיכי דרכו, ראו בכך מסר קיצוני ומפלג שמסית את המחאה נגד נתניהו מהעיקר – שהוא להחליף את נתניהו באיש אחר (גרוע ככל שיהיה).
מתוך הערכה גדולה לפעילות ולמעשה החתרני של ציון הכיבוש כאשר “המלחמה על הבית” בעיצומה, אני רוצה להתעכב לרגע על המסר שהעבירו הפעילות.
ראשית, מסגור הכיבוש כ”הסוגיה הפלסטינית” העלה בי את האסוציאציה של “שאלת היהודים” באירופה האנטישמית ובגרמניה הנאצית. שם עסקו בסוגיה היהודית, וכאן עוסקים בסוגיה הפלסטינית. באירופה הכירו בדיעבד בכך שהבעיה לא הייתה היהודים אלא הגזענות ושנאת היהודים. כאן ההכרה הזאת עדיין נראית רחוקה מאוד.
וזה מוביל אותי לביטוי השני הבעייתי במסר: “השטחים הכבושים”. חיבור הביטוי לשלטון הצבאי מבהיר כי הכוונה לשטחי הגדה המערבית שנכבשו ב-1967. ראשית, יש כאן השמטה של רצועת עזה. אמנם בעזה אין “שלטון צבאי” כמו “בשטחים הכבושים”, אך המצב שם מערער לא פחות את התפיסה של מדינה דמוקרטית. מצור ויצירת תנאים של אסון הומניטרי גרועים אף יותר לאוכלוסייה הכבושה מאשר משטר צבאי, אם כי הם מקטינים מאוד את הפגיעה באוכלוסייה הכובשת. כמה קל לשכוח שישראל היא הריבון בעזה והיא האחראית למצב תושביה. הדוגמה הכי מובהקת לשילוב המופלא שעושים הישראלים בין דמוקרטיה למצור על עזה היה אותו יום שבמהלכו הרגו כוחותינו 52 מפגינים על הגדר ובערב חגגו המונים בתל אביב עם נטע ברזילי את זכייתה באירוויזיון.
אך זו הטעות הקטנה יותר. הטעות הגדולה היא המסגור של “השטחים הכבושים” כשטחים שנכבשו ב-1967. יש כאן התעלמות מכך שרוב הארץ נכבשה ב-1948. אז היה הכיבוש הגדול, שלווה בטיהור אתני. אש”פ – הארגון לשחרור פלסטין שישראל הכירה בו כנציג העם הפלסטיני – הוקם לפני 1967. ב-67 היה כיבוש נוסף, שהיה המשך ישיר של כיבוש 48. הממשל הצבאי על הפלסטינים בשטחי 48 אמנם בוטל ב-1966, אך הדמוקרטיה היהודית של ישראל מפלה אותם קשות באופן מובנה, בחקיקה ובמדיניות, מאז קום המדינה ועד היום. פליטי 48 מעולם לא הורשו לשוב לארצם, ומעולם גם לא פוצו על ידי המדינה שגירשה אותם. זה כולל גם את “העקורים הפנימיים” – פלסטינים אזרחי ישראל רבים שגורשו מכפריהם שהוחרבו ואדמותיהם שהולאמו, ומצאו מפלט בערים פלסטיניות שלא הוכחדו על ידי הכובשים.
ישראל נוהגת להציג את שטחי 67 כ”שטחים שבמחלוקת”, אולם השטחים היחידים שאפשר לומר באובייקטיביות כי הם שנויים במחלוקת הם כמחצית הארץ שהוקצתה למדינה הציונית בתוכנית החלוקה של האו”ם מ-1947. על אלה יש מחלוקת משום שישראל לא כיבדה את החלטת האו”ם, שלפיה לא ייאלצו התושבים הפלסטינים בשטח המדינה הציונית להתפנות והם יוכלו להיות אזרחים שווי זכויות בה. על יתר השטחים – גם אלה שנכבשו ב-48 וגם אלה שנכבשו ב-67 – אין כל מקום למחלוקת. אלה שטחים כבושים. המשטר בכל הארץ הוא משטר אפרטהייד לא דמוקרטי המכיל חוקים שונים על אוכלוסיות שונות על-פי שיוכן הדתי והאתני.
הסוגיה, אם כן, אינה פלסטינית. על מתנגדי הכיבוש ושוחרי הדמוקרטיה והשוויון להתמודד עם הסוגיה הציונית. הפלסטינים אינם הבעיה. הם חסרי המזל שהבעיה הזאת נפלה על הראש שלהם.


