• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

סימון שבילים או גזענות ללא גזענים

מירב אהרון

נסענו לטיול בגלבוע, ספרי הטיולים אומרים שזאת התקופה הכי טובה. הכל ירוק והאירוס פורח. אז נסענו. כנראה שעוד כמה קראו באותם ספרים. כי כל הנתיבים היו מלאים, בייחוד אותם מטיילים שבעלי קורא להם “הג`יפאים הצעירים”. אלה שרכביהם המהודרים מסגירים את “אזור המוצא” שלהם, ואם לא די בכך, הם גם מרכיבים דיגלונים קטנים בצבעים שונים, כמיטב הישראליות. הם גם באו לפה בקבוצה, קוראים לזה טיולי משפחות.

בצהריים אירוס הגלבוע הפסיק להרשים אותנו והחלטנו ללכת לאכול, חוות התבלינים נראתה לנו יקרה אך אחרי דיון קצר הוחלט שזה בטח המקום הטוב ביותר בסביבה “ולא כל יום אנחנו בטיול” אז נסענו. במכוניות החונות היה אפשר להבחין כבר מרחוק, למרות שהחווה ממוקמת במרכז יער. לשווא ירדנו מהאוטו וניסינו את מזלנו. המסעדה היתה מלאה עד אפס מקום. למארחות במקום אף היתה אף עצה מלאת תוכחה, “קחו כרטיס ביקור, בפעם הבאה כדאי להזמין מקום”.

חזרנו לאוטו, פותחים מדריך אוכל אופנתי, “שהוא פשוט מצוין”, אנחנו מסכימים ומאשרים שוב את הדמיון בינינו, את היותינו קבוצה אחת. אני מקריאה – מסכמת בקול רם: בעפולה יש מסעדה איטלקית, אבל למי בא להיכנס לעפולה בטיול? המדריך משבח את ג`מילה מנאוערה ואנחנו מרימים טלפון. במדריך צויינו שני מספרי טלפון נייד. גבר במבטא ערבי עונה לנו. “המסעדה פתוחה?” אנחנו שואלים, “בטח פתוחה”, הוא צוחק.”ולמה שתהייה סגורה? אתם מכירים אותנו?” הוא שואל, “כן” אנחנו עונים משום מה. אז אתם יודעים מה להזמין הוא אומר. “לא”. אנחנו מודים. הוא צוחק שוב, סולח לנו על קלקלתנו. “הכי חשוב שתבואו”.

המשפט הזה הדהד אצלי עוד הרבה זמן. ה-כ-י  ח-שו-ב  ש-ת-בו-או. התנאי הראשון לחילופין בינינו, לחילופין של כסף ושל ידע ושל עולמות שונים. אבל בחברה הישראלית היום שם המשחק הוא איך לבנות גבולות איך לקחת איתי את תל אביב עטופה במיני תבלינים לכל מקום באשר אלך. איך להגיע לטבע בלי לראות את האנשים שגרים באיזור. רק האירוס. הוא פשוט כל כך יפה.

או שאולי שמורת האירוס הוא עוד אחד מהמקומות היחידים שנותרו “לנו”, רק שם אנחנו יכולים לטייל ולאשר את עצמנו על ידי התבוננות בדומים לנו כל כך. אתה הולך בשביל ורואה את השכפול של עצמך. וזה נעים לך. אתה רואה, את אומרת לבעלך (תוך כדי שאתם עוברים סמוך לשלט “פה תיבנה אנדרטה לזכרו של חייל שניהרג בטול כרם”), עוד לא נגמרה לנו המדינה.

בספר גם כתוב שה – Time Magazine דירג את המים של הסחנה (גן השלושה) כאחד מחמשת אתרי המים הטובים בעולם. אבל לשם לא נלך. כי לשם באים צ`חצ`חים מכל מיני סוגים, ערבים וכאלה מבית שאן. זה פשוט לא נעים שם. שם אנחנו זרים, את המים הטובים בעולם נראה במקומות אחרים, בחו”ל. כי כשאנחנו נוסעים לחו”ל אנחנו מסוג המטיילים של החברה הגיאוגרפית, איכותיים. אנחנו נורא אוהבים להיחשף לתרבויות עולם, ובכלל האמת שפעם בשבוע אנחנו גם הולכים להרצאות ששם מראים בשקופיות כל מיני קבוצות שונות ומשונות וזה נורא מעניין. הדיסקים שלנו? – רק מוזיקת עולם, למעשה עכשיו באוטו מתנגן הפרוייקט של עידן רייכל. מדהים איזה מוזיקה יפה יש לאתיופים, תאמין לי רק עוול המדינה עשתה להם, את אומרת ונאנחת.

האמת? כל הכבוד לחמת גדר. הם מצאו את הדרך להתמודד עם זה. גם לשם, עד לפני כמה שנים לא הלכנו, מלא ערבים, לא שאני גזענית, אבל בואו נודה על האמת מי אוהב לבלות את הזמן המועט שיש לנו בטיול משפחתי בין ענני מנגלים בין משפחות מרובות ילדים שמוזיקה צעקנית נפלטת מבוקסות גדולות באיכות זולה?  אז גם לשם לא הלכנו כבר שנים, למרות שלמקום פוטנציאל עצום. אבל עכשיו פתחו שם VIP שזה אגף נפרד ומעוצב בקפדנות מקבלים חלוקים לבנים ונעלי בית ויש מקלחות יפות. הכניסה לשם עולה פי שתיים מהכניסה לאתר הכללי. נסענו לשם ביום ההולדת של בעלי. זאת היתה הפתעה. בקופות הסבירו לנו שהספא מומלץ מפני שהוא אזור מוגבל תרבותית, זה לא שלערבים אסור להיכנס, אין צורך לטרוח בחקיקת חוקים פרובוקטיביים, פשוט זה עולה פי שתיים. אחרי כמה חודשים קראנו מודעה גדולה. הנהלת חמת גדר מודיעה כי מיום ה1 בינואר תיאסר הפעלת מנגל בשטחי הפארק. ערבים, החוצה. “כל הכבוד להם בחמת גדר”, אומר לי העובד בסחנה, המתגורר בבית שאן, “תיראי אותם”, הוא אומר ומצביע בתנועת ראש על חברות נערים הקופצים לבריכה תוך צעקות וקריאות עידוד. “הרסו את האתר. למי יש כוח לשמוע את הצעקות שלהם?” וגם תורם לי תובנה, “זה מקום ציבורי שאמור לתת לאזרחים מהשורה מקום לבלות בו במינימום כסף, וגם לשמור על הנוף כמו שהוא שאני בעד אבל תיראי איפה אנחנו ואיפה חמת גדר, שהיא בבעלות פרטית (של איזה קיבוץ אני חושב)”.

ואנחנו? נכנסים לג`יפ (שעוד אין לנו, אבל ביבי אומר שפעם עוד יהיה) מדליקים את המזגן סוגרים את החלון, “שהאבק לא יכנס”, אנחנו אומרים אבל אנחנו יודעים, אנחנו בונים גבול. לא לסחנה, לא לאכול בעפולה, לא לכפרים ערביים, בבית שאן אין מה לחפש ממילא הכל סגור בשבת. מין כאלה אנשים.

הכי חשוב שתבואו אומר האיש עם המבטא הערבי מהמסעדה של ג`מילה ובכך הוא מאיר באור חדש את התופעה של קניות הישראלים בישובים הערבים שהמרכזי ביניהם הוא הנהירה אחרי צלחת החומוס. רבים ראו בזה פטרונות ישראלית, שטחיות של דו קיום, ולעגו לכך שצלחת החומוס מהווה את גבולות  יחסי יהודים ישראלים בישראל. 

אבל בישראל של היום התגודדות מכל סוג שהוא גם אם היא סביב צלחת חומוס נראית כמו פסגת הפלורליזם. הגידור הפך להיות בשורת היום, גדר ההפרדה, הגדרות בשכונות היוקרה, הגדרות בין מושבים וישובים ערבים בישראל, זהירות שטח פרטי. קאצ`ה ובניו (!!!!) כתוב בשלט , קצת לפני חוות התבלינים.

הגלגלים של הג`יפים שלהם מותחים את גבולותיה של תל אביב: ראש פינה. יערות הכרמל, סוכה במדבר. שם הם מוגנים. אבל הם יודעים, לא לעולם חוסן, יום אחד יגיעו לשם ועדי העובדים, ואחר כך הערבים ובחופשות הנכונות אפילו החרדים, זה יהיה היום שתיגמר לנו המדינה, הוא אומר לה כשהם נוסעים חזרה הביתה. שני הילדים כבר ישנים מאחור.

מירב אהרון היא דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב

כנראה שיעניין אותך גם: