שוב אלימות כנגד המוחלשים בחברה: אז מזרחים, עכשיו אתיופים. שוב האצבע מופנית כלפי ״המשטרה המקולקלת״, אך היא איננה הגורם אלא רק מבצעת צייתנית של מדיניות ממסדית. מוואדי סאליב ועד מחאת יוצאי אתיופיה
אנו דורשים לשחרר את יוצאי אתיופיה ממערכת היחסים הקולוניאלית בה הם חיים. אנו דורשים להיות אזרחים שווים, בלי שרי מאות ושרי אלפים הקובעים לנו את ההווה והעתיד, במסגרות שליטה שהוקמו כדוגמת ״מוקדי הקליטה״. מכתב לראש הממשלה
מובארכ עוואד, פלסטיני ממזרח ירושלים שקידם בשנות ה-80 מאבק פלסטיני לא-אלים והקים את המכון הפלסטיני לחקר אי-האלימות, גורש מישראל ותושבותו נשללה. הוא מתגורר כיום בוושינגטון די.סי. מאיר עמור, פעיל שלום ישראלי המתגורר בקנדה, ראיין אותו ב-1999 לראשונה, וב-2014 בפעם השנייה. מה השתנה?
לא הלכנו לפוצץ כנס. הלכנו לשאול את ניר ברקת כמה שאלות בנוגע לדיור ציבורי ולסכום כסף עצום שממתין לשימוש לטובת דיור ציבורי, ובנוגע למחוסרות דיור שממתינות מצידן לדיור ציבורי. אבל "זה לא היה המקום". זה היה המקום של "משפחות צעירות"
לקראת הבחירות ועקב דו"ח המבקר החמור על משבר הדיור: מבט מסכם מקרוב על הפקרת נזקקות הדיור הציבורי, תוך גזל מתמשך ומעילה בכספים ובהבטחות. ויש גם נקודת אור – נשים מדהימות שקמות ונאבקות בכל הארץ
נאבקות דיור ציבורי התבצרו במשרדי עמידר בדרישה לקבל תשובות: מדוע אמהות חד-הוריות ממתינות שנים לדירה ונזרקות לרחוב עם ילדיהן, בשעה שדירות דיור ציבורי עומדות ריקות או נמכרות למקורבים? בתגובה זעקה מערכת הכריזה: "שימו לב, עובדי עמידר, להסתגר בחדרים – יש פריצה לבניין". דיווח מהשטח
הסיפור של רשת המרכולים האמריקאית "מרקט בסקט" הוא סיפור על מאבק משותף של עובדים, מנהלים וצרכנים שהצליחו להוכיח שניהול מכבד יכול גם לייצר רווחים וגם לדאוג לתנאי עבודה ראויים ולמחירים נמוכים. הכי רחוק מרמי לוי ושופרסל
במשך חודשיים היינו מיעוט מבוטל מול צונאמי של לאומנות, הסתה ואלימות. הנוכחות וההסתה של גופשטיין התקבעו כחלק טבעי ונורמאלי בבליינות של כיכר ציון. בליל חמישי, היום הקבוע של להב"ה, הכיכר היתה שלנו. רשמים מהפעולה בחמישי האחרון בכיכר ציון
כשהתקשורת רוצה היא יודעת יופי איך לא לעשות דרמה. גם מעט הרוח הטובה שיש בהתייצבות לצד אנושיות ועתיד, ולו כנגד כל הסיכויים, התאיידה אתמול בהפגנה בחיפה והיתה לפחד נורא מפני העתיד לבוא. ואולי זאת אשליה, כי העתיד הזה כבר כאן
מטרת "מחאת הסרדינים" אינה קידום עקרון שוויון הזדמנויות חינוכי, אלא מהלך נוסף של קבוצות הורים מבוססות לקדם את האינטרסים שלהם על חשבון אלה הנמצאים בתחתית הסולם החברתי, הכלכלי והחינוכי. ואיך כל זה קשור לאי-השוויון בשטחי השיפוט?
