המשט מזכיר לנו שעזה עוד קיימת
רעות מור, 32, יועצת תקשורת
מה את חושבת שאנחנו מפספסים בסיפור התקשורתי על המשטים לעזה?
הדבר הכי בסיסי, הסיפור בסופו של דבר – הוא עזה. המצור בהחלט שינה צורה בתשע השנים האחרונות שישראל מכפיפה אותו על רצועת עזה. זה לא אותו מצור שעזה היתה בו כשהמרמרה הגיעה. אנשים לא אוהבים לדבר על זה, אבל למעשה המרמרה שינתה את המצור והביאה להקלות משמעותיות מאד. אמנם המחיר היה יקר, אבל המרמרה כן שינתה פה את המציאות.
בסופו של דבר חשוב לדעת שהרעיון הוא לעורר מודעות למצור, ומאחורי הרעיון הזה עומדת התארגנות בינלאומית ונרחבת – יש תנועות של Ship to Gaza בשוודיה, ביוון, בספרד, באיטליה ובקנדה, ובכל אחת מהמדינות האלה יש קבוצות גדולות של פעילים שמסורים לפרויקט הזה, שהצד הכי מוכר שלו הוא הוצאת הספינות. אוהבים להשתמש בציוד ההומניטרי הסמלי על הספינות כדי להגחיך אותן כמשט הומניטרי, אבל זה ברור שהמשט הוא משט פוליטי שנועד להנכיח את הנושא הזה בתודעה.
במשט בו אני לקחתי חלקב-2012, על גבי ה״אסטל״, הספינה שטה במשך שבעה חודשים ועשתה טור בין נמלים גדולים באירופה. בכל נמל היו אירועים, הרצאות ומסיבות איסוף כספים סביב הגעת הספינה. כולם עסקו במהלך הקמפיין במצב בעזה וקצה הקמפיין, השיא שלו, היה הנסיון לשבור את המצור וההגעה לפה.
כיצד בא לידי ביטוי במאבק הפוליטי השינוי באופי המצור על עזה?
מתוך הבנה של השינוי שעבר על המצור בשנים האלה ומתוך ההכרה בכך שהבעיה בעזה כיום היא פחות להיכנס לעזה ויותר להוציא ממנה סחורה ואנשים (אם כי כמובן שעדיין חסרות סחורות בעזה עצמה), פעילים בעזה ניסו להוציא לפועל פרויקט שלא הצליח: לבנות סירה בעזה שתשבור את המצור מבפנים ותנסה להגיע ליוון. זמן קצר לפני מבצע ״צוק איתן״, פיצוץ מסתורי פגע בספינה, שהיתה כמעט מוכנה. ואז הגיע ״צוק איתן״ והפרויקט השאפתני הזה, שלקח חודשים על גבי חודשים, התפרק.

כיצד השפיעה המרמרה על האופן בו המשטים מתנהלים כיום?
ההתארגנות הבינלאומית שמנסה לעורר מודעות למצב בעזה היא כמובן לא אלימה. אמנם לא הייתי על המרמרה, אבל כן דיברתי עם פעילים שהיו עליה והבנתי מהם שבמקור דובר על מאבק לא אלים. על פי העדויות שאני שמעתי, חיילי צה״ל תקפו את המרמרה באלימות בה לא תקפו אף משט אחר ותוך שימוש בנשק חי. כתוצאה מכך נוצרה היסטריה, אנשים פירקו שולחנות וכסאות ועם המוטות האלו החלו להיאבק בחיילים. בעקבות זאת היתה הבנה עמוקה בקואליציית המשטים שהמשט הוא סיטואציה קיצונית, ושבזמן שאנשים מותקפים, הניסיון להיאבק בצורה לא אלימה דורש מהם מחשבה והכשרה עצומות. גם ב״אסטל״, ולהבנתי גם ב״מריאן״, עושים הכשרות להתמודדות עם אלימות ולשמירה על הביטחון של כולם על הספינה.
נדמה שעזה הפכה למעין חור שחור בתודעה הישראלית, לא לחלוטין ברור לאדם הממוצע, שצופה בחדשות, מה קורה שם. האם את חושבת שהמשטים יכולים להוביל לשינוי תודעתי גם כאן, או רק ברמה הבינלאומית?
זה נכון, לגבי עזה, ובאמת ארגון ״גישה״ הוא אולי הכי פחות מוכר מבין הארגונים. דווקא מאחר והוא עוסק במצב בעזה קשה לו להגיע לציבור הישראלי ולחלוק את המידע שיש לו בנושא.

חשוב לדעת שהמצב השתנה. כשהמצור התחיל, גם דברים בסיסיים כמו אוכל לא נכנסו לעזה והיום באמת אוכל כן נכנס. עדיין חסר המון, במיוחד אם נדבר על שיקום הרצועה אחרי ״צוק איתן״ והחרבת שכונות שלמות בעזה. אבל מה שנשמר בצורה חריפה הוא מדיניות ההפרדה מהגדה – לא ניתנת כמעט שום תנועה של סחורות ואנשים. מבחינת תנועת אנשים מחוץ לעזה, גם בעקבות מה שקורה במצרים וסגירת מעבר רפיח, החיים בעזה כיום מאד דומים לכלא.
מה שנשמר בצורה חריפה הוא מדיניות ההפרדה מהגדה – לא מתאפשרת כמעט שום תנועה של סחורות ואנשים. מבחינת תנועת אנשים מחוץ לעזה, גם בעקבות מה שקורה במצרים וסגירת מעבר רפיח, החיים בעזה כיום מאד דומים לכלא.
אם לחזור לעזה כחור שחור בתודעה הישראלית, אז המשטים מצליחים להחזיר את עזה לתודעה הישראלית שמנסה לשכוח אותה. נדמה שאם לא יורים עלינו טילים משם, עזה נמחקת לנו מהתודעה, והדבר היחידי חוץ מהטילים שמביא את עזה לתודעה הישראלית זה המשטים. נכון שזה מאד מוגבל, ונכון שלא נוצר עכשיו שיח רחב שדן לעומק במצב ברצועה, אבל המשט מזכיר לנו שעזה עוד קיימת ויש לזה ערך, גם אם השיח נשאר שטחי.
ברמה הבינלאומית, המשטים מצליחים לייצר שיח אחר סביב המצב ברצועה תוך שיתוף פעולה וקשרים שנבנו גם עם פעילים בעזה וגם עם פעילי זכויות אדם בולטים מהעולם. יש תקשורת שוטפת בין הפעילים באמצעות רשתות חברתיות ועם הסירות זה מגיע לנמלים בכל אירופה ומצליח לייצר שיח אחר והתעניינות אמיתית במצב ברצועת עזה, אבל זה כבר לא מגיע לישראל פנימה.


