הריסות הבתים האלימות בשבועות האחרונים ביישוב הבדואי המוכר ביר הדאג’, חושפות את ההיגיון המנחה מאחורי מדיניות ההכרה בכפרים: במקום חלוקת משאבים הוגנת, תשתיות וזכויות, מדובר בניסיון לפיקוח וצמצום המרחב
השלטון במדינת ישראל בעצם מציע לשליטי ערב: אתם תהנו מן הרכוש היהודי ואנחנו מן הרכוש הפלסטיני, אבל בלי לחלק דבר לפליטים. דותן לשם על התביעה להכיר ביהודי ערב כפליטים, ומדוע היא מחייבת חלוקה מחדש של קרקעות והון
תחושה קשה של דז’ה-וו פוקדת אותי מאז ההכרזה על בחירות, מעין מיקס משונה בין בחירות 99′, 2006 ו-2009. מה שבטוח, אין זכר לסדר היום שהציבה המחאה החברתית. לב גרינברג על ההכרח לפרק את השיח השבטי הא-פוליטי והגזעני של “רק לא”
“העסק לא עובד, השיטה הפוליטית פשטה את הרגל. צריך משהו חדש”. אבל חבל שמה שעומד מאחורי המנטרה של יאיר לפיד הוא תקנון מפלגתי שבו מלבד נשימה ושיעול, כל פעולה אחרת של חבר מפלגה לא תיעשה ללא אישור המנהיג