• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

בחירות דז'ה-וו

תחושה קשה של דז’ה-וו פוקדת אותי מאז ההכרזה על בחירות, מעין מיקס משונה בין בחירות 99′, 2006 ו-2009. מה שבטוח, אין זכר לסדר היום שהציבה המחאה החברתית. לב גרינברג על ההכרח לפרק את השיח השבטי הא-פוליטי והגזעני של “רק לא”
לב גרינברג

הקריאות “רק לא ביבי” שהחלו להישמע לאחרונה מזכירות לי את בחירות 1999. לצערי אני גם זוכר מה בא אחר כך. ניצחון של ברק על ביבי בעימות ראש בראש, שהבטיח ממשלה של כו-ווולם, כנגד תחושת המיאוס מהפלגנות של ביבי. אבל מיד החלה האכזבה. במקום ממשלה של כולם, ההמונים בכיכר קראו “רק לא ש”ס” ואת המפלגות הערביות הוא כלל לא הזמין למו”מ למרות שקיבל 95% מקולות הערבים. ברק הקים “ממשלת אחדות” עם המפד”ל, ישראל בעלייה, ש”ס, אגודת ישראל, והשאיר בחוץ את עם אחד של עמיר פרץ, הבחירה הדמוקרטית של רומן ברונפמן, ואת חד”ש, בל”ד ורע”מ – בברכת השותפות מ”המרכז-שמאל”, העבודה, מרצ ומפלגת המרכז. זו הייתה הממשלה הגרועה מאז רצח רבין, ממשלת “האחדות” פילגה את העם הרבה יותר עמוק מביבי, חיסלה את תהליך ההידברות עם הפלסטינים, והובילה לעימות אלים שגרם לאובדן האמונה במו”מ ופשרה, והולידה את המנטרה “אין עם מי לדבר”.

בבחירות 2006 אני נזכר בגלל סדר היום החברתי-כלכלי. אז תקפו את “הקפיטליזם החזירי” של שר האוצר נתניהו, והבטיחו לסגת חד-צדדית מהגדה המערבית (כי כזכור “אין עם מי לדבר”). אלה הבחירות של מנהיג חברתי-מזרחי במפלגת העבודה, ומפלגת הפנסיונרים, והקמת קואליציית “מרכז-שמאל חברתית” בשותפות עם החרדים, שוב “בלי ביבי והערבים”. זאת הממשלה היחידה שרשמה “לזכותה” שתי מלחמות עם אלפי הרוגים, שזכו לתמיכה פוליטית מקיר לקיר (היות ו”אין עם מי לדבר” אלה הוגדרו, כמו האינתיפאדה השנייה, כמלחמות “אין ברירה”).

תעמולת בחירות 2006. צילום: TLVshac, cc by-nc

ועכשיו לדז’ה-וו בחירות 2009, בחירות בהן מנצח “גוש הימין” מסיבות דמוגרפיות. אלה היו בחירות ללא סדר יום, לא חברתי-כלכלי, לא שלום, מלאות רמזים גזענים ושבטיים, בהם כל אחד מצביע לשבט שלו. אלה היו בחירות רוויות הסתה ושנאה, שהולידו את הממשלה האנטי-דמוקרטית ביותר שהייתה בישראל: קואליציה של “גוש הימין” עם לגיטימציה מ”שמאל” על ידי מפלגת העבודה שעוקפת את מפלגת המרכז המסרבת להשתתף בממשלה עם חרדים. השידוך של העבודה בושל מאחורי הקלעים על ידי האיש החזק במפלגה, יו”ר ההסתדרות עופר עיני, והביא להתפוררותה מבפנים לשלוש קבוצות: 4 “מורדים”, 4 “המגורשים” לאופוזיציה ו-5 ה”עצמאים” שפוטי ברק. מישהו יכול להבטיח שיחימוביץ לא תחזור על האותו תרגיל אחרי בחירות 2013? הרי היא תמכה אז בממשלת נתניהו. הצהרותיה כעת, לא להתחייב עם מי תשב אחרי הבחירות, מחשידה אותה מאוד.

בינינו, משלושת הסיוטים הללו לא ברור לי איזה יותר גרוע, למרות שאני כמובן יודע שההיסטוריה לא חוזרת, וקרוב לוודאי שיהיה תסריט חדש. השאלה היא האם וכיצד התת-מודע הקולקטיבי שהתפרץ בקיץ 2011 יכול להשפיע על בחירות חורף 2013? הרי הבחירות נראות כרגע כסיוט שנועד לדכא את חלומות 2011. האומנם?

אומרים שהמחאה שינתה את השיח ואת התודעה, אבל בינתיים זה לא ניכר. השיח החדש לא היה רק סדר יום חברתי-כלכלי, זה כבר היה ב-2006. שיח המחאה היה חברתי וכלכלי, אבל גם הכיל את כל הקבוצות המרכיבות את החברה הישראלית, גם אם לא כולם הצטרפו להפגנות, ודרש צדק חברתי, צדק חלוקתי, הנותן מקום לכולם כאזרחים שווים. היו כמובן מתחים בין מרכז ופריפריה, בין מעמד בינוני לנמוך, בין מזרחים לאשכנזים ובין יהודים לערבים, אבל זה היה דווקא כי כולם הבינו שדרישת “העם דורש צדק חברתי” כוללת גם אותם. היה גם מתח בין האגף הצרכני, שרוצה לשפר את השוק החופשי, לבין האגף הסוציאל-דמוקרטי או סוציאליסטי שדורש כי המדינה תאזן את אי-השוויון שיוצרת כלכלת השוק. כל אלה מחלוקות לגיטימיות היכולות לפרנס מספר מפלגות ומערכת בחירות דמוקרטית לא דכאנית, אבל לעת כתיבת מאמר זה אין מפלגה אחת כזו, למרות שלדעתי יכלו להיות שתיים או שלוש ולכפות שיח אחר לגמרי.

בבחירות שהייתי רוצה לראות אין דיכוי של חלומות המחאה, אלא ביטוי שלהם. לשם כך לא מספיק סדר יום חברתי-כלכלי: חייבים לפרק את השיח השבטי הא-פוליטי והגזעני של “רק לא”, “שמאל-ימין”, “אנטי-חרדי”, “אנטי-ערבי” וכדומה. כדי לשנות את המציאות באופן רדיקאלי חייבים לשבור את ההבניה של גושי “השמאל-מרכז” מול “ימין” שהוא שבטי ו”דמוגרפי” ולכן תוצאותיו ידועות מראש. חייבים ליצור קואליציה חדשה, דמוקרטית, לעומת הקואליציה האנטי-דמוקרטית הנוכחית. הייתי רוצה קואליציה שתבטא את עמדת רוב הציבור בעד צדק חלוקתי, אבל גם את רצון רוב העם לקיים את העיקרון של “ואהבת לרעך כמוך”, שיכול להכיל את השונה. וגם (למה לא, אם כבר חולמים), קואליציה דמוקרטית שתבטא את כמיהת הרוב לשלום ותשתחרר מהמנטרה של “אין פרטנר”.

בקואליציית החלומות שלי ישותפו גם מפלגות המייצגות חרדים וערבים, היא תשנה את סדר העדיפויות לטובת השקעה בחינוך, בדיור ובבריאות בתוך גבולות הארץ, ותפתח בהידברות עם הפלסטינים על חיים משותפים בשלום. אופס, שוב דז’ה-וו, בחירות 1992.

הכותב הוא מחבר הספר “שלום מדומיין שיח מלחמה, כשל המנהיגות, הפוליטיקה והדמוקרטיה בישראל”

כנראה שיעניין אותך גם: