בשנים האחרונות מתרחבת הלגיטימציה להליכי פונדקאות, אך הדיון בדילמות האתיות והחברתיות הכרוכות בפער המעמדי בין ההורים לבין הפונדקאית והנובעות מחשיפת האחרונה לסיכונים נותר מצומצם למדי
בחסות אידיאולוגיית החיבוקי, נתבקשו השמאלנים ש”לא לעורר פרובוקציה” מול ברוך מרזל ואיתמר בן דביר שנחתו במאהל ברוטשילד. אבל אם קבוצה שקוראת ל”תל אביב יהודית בלבד” לא פוגעת במחאה – כנראה שזו לא המחאה שלי
מכל מקום צצים לפתע מבוגרים אחראיים, המחפשים שגיאות בדרישות המפגינים ומנסים להוכיח שהן מסוכנות ליציבות הפיננסית של המדינה. גם לכתבים הכלכליים יש מה לומר, אלא שמגרונם מדברים אנשי האוצר
והרי רשימת דרישות נוספת: להפסיק לקבל טענות חסרות ביסוס על היותן של מנהיגות המחאה “הזויות”, לחזור לאמיתות הישנות של “האישי הוא הפוליטי” ולא לפחד מאמוציונליות להמונים
כולם מדברים במושגים ברורים של “ביטחון תעסוקתי”, “דיור בר השגה”, “ביטחון סוציאלי”, אבל לתוך אלה מתגנבת לה גם אי נחת בסיסית מהצורות הקפיטליסטיות שעיצבו את החלומות שלנו. שגרמו לנו להיות קורבנותיה של הישרדות מסוג חדש
הנרי לפברה טבע את המושג לקראת מהומות הסטודנטים של פריז 1968, כנגד הפיכת העיר לפרויקט כלכלי. היום, נאבקים בערי ישראל על נגישות התושבים לכל החלטה בנוגע למרחב הציבורי – גם ברמה הלאומית והתאגידית
מינהל מקרקעי ישראל הוא גוף לא שקוף הנתון ללחצים של גורמי שלטון, בעלי הון אינטרסנטיים וגופים נוספים. התפטרותו של ירון ביבי מראשות המינהל משום שלא נתן יד לתהליכים קלוקלים צריכה להטריד את כולנו
ההצעה של מנהיגי המחאה לקיים מו”מ שקוף, פתוח ומתועד היא מרחיקת לכת בעולמם של הפוליטיקאים ועסקני אגודת הסטודנטים. אלה, כמו עופר עיני, לא מוכנים לחרוג מנוהל הדיון החשאי בלי הכיסוי