את הגזענות תשאירו בבית
ההקפדה על מחאה א-פוליטית ועיקרון ההכלה בשיטת החיבוקי הובילו את גל המחאה הנוכחי לצומת דרכים מסוכן, עם הצטרפותם של חברי תנועת כהנא חי למאהל בשדרות רוטשילד. לאורך גל המחאה הנוכחי נעשתה המילה “כיבוש” למוקצית מחמת מיאוס במאהל, והמארגנים ביקשו להשתיק כל דיון בנושא באצטלת ה”א-פוליטיות” המקודשת. ולא בכדי. ההתעלמות מהכיבוש כאחד הגורמים העיקריים לקריסת מדינת הרווחה ונסיקת עלויות המחייה בתוך גבולות ישראל היא מחיר שהמארגנים היו נכונים לשלם, ובלבד שציבור מצביעי הימין יוכל להרגיש במחאה הזאת בבית.
כדרכו של השמאל, הוא תמיד ביקש לחבב עצמו על כווולם, ובמובנים רבים – בפרט לאור הלוקאליזציה של מחאת האוהלים ברחבי הארץ – היה משהו נכון ב”א-פוליטיוּת” הזאת. העמימות פיצתה על עצמה בדמוקרטיה הישירה, בלוקאליות. שותפות של ממש בין תושבי אותה שכונה, עיר, או אזור. כאשר תושבי נתניה, למשל, יוצאים למחות על יוקר המחייה ועל ההקלות למשקיעי החוץ שהובילו אותם אל מחוץ לעיר שלהם, הפערים בין העמדות המדיניות של המפגינים רלוונטיות פחות משותפות הגורל ביניהם.
כל עוד נשמרה הלוקאליות הזאת, הדחקת הכיבוש היתה עוד איכשהו נסבלת. אולם מרגע שסומן המאהל ברוטשילד כמאהל העיקרי, נדחקו ממנה גורמים לוקאליים (איפה החרדים מהשכונה ששהו במאהל בשבועיים הראשונים?) והגיעו אליה כל מיני בעלי אינטרסים שביקשו לנצל את הפלטפורמה החברתית לקידום ענייניהם המדיניים.
וברגע שאלו הגיעו, הדיסוננס הקוגניטיבי שבהשתקת הכיבוש הפך לצורם. שלא לומר לא מוסרי. ברוך מרזל ואיתמר בן גביר, שזה אך סיימו את מסע ההסתה שלהם נגד מצעד הגאווה בירושלים בשבוע שעבר, הצטרפו למאהל ברוטשילד ועמם נוער הגבעות, כשהם חמושים בחולצות “תל אביב ליהודים”. אל תטעו, אין המדובר במזרוחניקים (בני הציונות הדתית) או בצעירים מהקן המקומי של בני עקיבא – מה שהיה עומד בקנה אחד עם עיקרון הלוקאליות, ומאפשר איזשהו שיח או דיון מסקרן. הו לא.
אגלה לכם את הפאנץ’ ליין: כמה מדרי המאחז החדש סיפרו לי בצד שזו אחת הפעמים הראשונות שלהם בתל אביב. ברור שבמגרון וביצהר אין אוכלוסייה מעורבת. אבל הברוטליות חסרת הבושה שמאפשרת לקוזאקים האלו להגיע לבית שלי, לשכונה שלי – במימון עקיף של משלמי המסים – ולהכריז על כוונתם לטיהור אתני, תוך שהם מטרידים פליטים עוברי אורח בצעקות “כושים הביתה” ומתריסים מול הפרצוף של האוהל היהודי-ערבי, מעיד על נחיצותם של קווים אדומים. פוליטיים ומדיניים. אלא מה, שבשם הא-פוליטיות המקודשת התנדבו כל מיני נציגים מטעם עצמם של מטה המאבק “לפשר” בין קבוצת שמאלנים שדרשו מהכהניסטים לסלק את השלטים הגזעניים שלהם.
כך, בחסות אידיאולוגיית החיבוקי, נתבקשו דווקא השמאלנים ש”לא לעורר פרובוקציה”, ו”לא לפגוע באחדות”. ובכן, אם קבוצה שקוראת ל”תל אביב יהודית בלבד” לא פוגעת במחאה – כנראה שזו לא המחאה שלי.
אם הייתי רוצה לגור בגטו הייתי עוברת לאחד. אבל אני רוצה לגור בסמוך לחרדים, וחילונים, וערבים, והומואים, וזקנים, ואנשים שלא עושים צבא, ונכים, ופליטים (כמו סבתא שלי. וכמו יוצאי דרפור), ועניים, וילדים. תל אביב לא תהיה יהודית בלבד. היא העיר העברית הראשונה, והיא הבית שלי, ויש בה פלסטינים, רוסיות, סודנים ופיליפיניות שנושאים בנטל השכירות כמו כולנו.
ביום שישי נדרוש מהם שיעיפו את השלטים הגזעניים. האנשים מוזמנים להישאר, אבל את האידיאולוגיה הגזענית הם ייאלצו, הפעם, להשאיר בבית. כי אין מקום לקריאה ל”תל אביב יהודית בלבד”. מעבר לכך, החברים מהגבעות מוזמנים להסתובב עם כל השלטים שבא להם, כולל קריאה לבנייה ביהודה ושומרון. ברם, תשוקתם לטיהורים אתניים מול הפרצוף שלי, מציבה אותי בעמדה שבה לא לצאת נגד הטיהורים משדר הסכמה שבשתיקה.




