שלושה מסמכים על בית התינוקות במעברת קדימה מעניקים הקשר לעדותה המדוברת של שולמית מליק, וחושפים התנשאות תרבותית ומעמדית וכן טפח מהנחות היסוד של התקופה בדבר הורות ״ראויה״. אולם רוב החומרים עדיין מוסתרים בארכיונים, ורק לאחר חשיפתם ניתן יהיה לשחזר את עולם המעברות של ראשית שנות החמישים
לקיחת האחריות של פושעים ומשתפי פעולה על חלקם בפשע היא שלב הכרחי בתהליך מאוחר של תיקון חברתי. לעתים היא גם מעניקה לנו הצצה נדירה לתודעתו המסוכסכת של החייל הפשוט, כפי שקרה בסוף השבוע האחרון עם עדותה של שולמית מליק על חטיפת הפעוטות במעברת קדימה
צליל כהן הלכה אתמול (ג') לקונגרס העולמי במדעי היהדות להרצאתו של ד"ר דב לויטן, המכחישן הקולני של חטיפות ילדי תימן, מזרח ובלקן. כשמחתה על האשמת המשפחות בין היתר בפסיכוזה, רוב הקהל שתק
בימים האחרונים התנהלה תכתובת מיילים סוערת בקבוצה אקדמית פנימית, שעניינה פרשת ילדי תימן. הבורות וההכחשה שנחשפו בה מעידות משהו על אחריותה ומעמדה של האקדמיה הישראלית לסיפור מזה 60 שנה, ועל היותה גוף שבמקום לכונן ידע – מונע אותו מן הציבור. יופי של קוד אתי
במופע הביזיון ב"לונדון וקירשנבאום" לאחר ההפגנה הגדולה בירושלים, נחשפנו לכוחם המעוול של עיתונאים. במקום החרפה המקצועית שקיבלנו, כך יכול היה להיראות דיון אילו הייתה כאן יושרה מקצועית והגזענות לא הייתה מעוורת את עיני המושלים בתקשורת
באירוע אמש לא היו שירים ולא הייתה שמחה, הרגשות בו היו דומים יותר לשבעה המונית שבאו אליה מכל קצות הארץ כדי לנחם את המשפחה ולכבד את המת. על ההפגנה ההיסטורית בירושלים למען הכרה, צדק וריפוי למשפחות ילדי תימן החטופים
״בעולם הרפואה יש שיח כזה של ׳אנחנו רציונליים, מדעיים, ואתם הנפגעים – רגשיים, לא קוהרנטיים׳״, אומרת הדס זיו מ'רופאים לזכויות אדם', על המהלך המורכב שהיא מובילה לחיבורו של הארגון לנושא החטיפות של ילדי תימן. ראיון על אתיקה רפואית ועל גבולות הסולידריות של ארגוני השמאל והיכולת לחבק מאבק בלי לנצל אותו