בזמן האחרון נראה שכאשר מדובר בערבים, ״הגנה עצמית״ הפכה להיות עניין סובייקטיבי גרידא: חשתי סכנה, הרגתי, אני זכאי. וזה לא נותר ברמת השיח, אלא מחלחל בהדרגה לפרקטיקות של צה״ל
בסיקור פרשת הירי בחברון, הדגש הוא על אחריותו של חייל זוטר שירה במחבל פצוע – אבל מה עם הוראות הפתיחה באש בשטחים, הנותרות עלומות? ומה הקשר ביניהן לבין סניגורו של החייל היורה, עו״ד אילן כץ?
יותר מאשר להביא את קולם של יודעי דבר, ״צל של אמת״ משמיעה את קולו של ציבור שלם שתובע דין וחשבון על הרשעותיו מעוררות הספק של רומן זדורוב. הצייתנות האוטומטית של כלי התקשורת ומערכות המשפט, המתנגדות לביקורת זו, משרטטות תמונה של מציאות מעוותת
בין אם מדובר בחשד לרצח ובין אם בחשד להריגה, ברור שמדובר בחשד לעבירה פלילית חמורה במיוחד: מדוע אפוא בחר בית הדין הצבאי להורות על העתקת מקום מעצרו של החייל היורה מבית המעצר הצבאי לבסיס צבאי סגור?
הקביעה המשפטית כי תיוג אדם כלהט”ב הוא לשון הרע ראויה לביקורת. אך ביקורת המתבססת על הטענה שלהט”בים הם ״אזרחים נורמטיביים״ משקפת תפיסה מוגבלת ומדירה ביחס לשאלה מהי זהות לגיטימית ותקנית. וכך, מי שאינם מעוניינים או יכולים להתיישר לפי מה שנחשב ראוי, מכובד ומהוגן – נותרים כשהביזוי והבושה הם נחלתם הבלעדית
מעצרן של האקטיביסטיות עדן טאטור, לובנא תומא וראיה שמאלי לפני ההפגנה בחמישי בנצרת, אינו רק פגיעה בחופש הביטוי שלהן אלא גם דוגמה למנגנוני השליטה הפטריארכליים שמפעילה המשטרה על נשים פלסטיניות והאופן בו הופך מעצרן למופע ראווה שנועד לבייש אותן
סיפורו יציאתו של הגיליון היחיד (בינתיים) של “קול האסיר” בכלא מעשיהו – המביא את קולם הייחודי של הכלואים דרך סיפורים אישיים, ראיונות ואפילו תשבץ ופינת מתכונים ובה הוראות להכנת ג’חנון בכלא
Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
